אלבומים משפחתיים של רות דיין

אוסף התמונות שלפנינו הובא למרכזי התיעוד של 'ישראל נגלית לעין' באדיבותן  של רות דיין וראומה ויצמן לבית שוורץ ומועלה לאתר 'ישראל נגלית לעין' לכבוד יום הולדתה ה-102 של רות דיין.

צבי שוורץ (1896- 1991) נולד בנובוסליצה שבמערב אוקראינה (מחוז צ'רנוביץ), להוריו מרים (מינצה) יחיאל שוורץ.

צבי עלה ארצה בנעוריו בשנת 1911, ולמד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. לאחר סיום לימודיו עבד כמורה בקבוצת מרחביה. היה מוסמך בית הספר למדעי הכלכלה והמדינה בלונדון, ותלמיד בית המדרש לרבנים. בלונדון יזם שיעורי ערב לעברית ואף לימד בהם בשנים 1926-1920. בנוסף היה חבר ועד "פועלי ציון" בלונדון וציר מטעמם בוועידת מפלגת העבודה הבריטית בשנת 1925; כיהן ככתב הלונדוני של העיתונים "קונטרס" ו"דבר"; והיה חבר מערכת ה"פרקליט" – ביטאון עורכי הדין בארץ ישראל. בירושלים כיהן כמזכירו הפרטי של לייב יפה, מנהל קרן היסוד, וכן למד במכון ליהדות באוניברסיטה העברית ובבית הספר למשפטים. בסיום לימודיו הוסמך לעורך דין ועבד במקצועו. לזכותו פעילות ציבורית ענפה בקהילה, בהסתדרות עורכי הדין ובאגודת שוחרי האוניברסיטה.

[ניתן להגדיל את התמונות על ידי לחיצה עליהן]

רחל שוורץ לבית קלימקר (1897-1994), נולדה בקישינב שברוסיה להוריה פנינה לבית רוזן ודב קלימקר, אחות לדוד ודניאל. בשנת 1903 עלתה ארצה עם הוריה ואחיה, למושבה ראשון לציון.

את לימודיה בגימנסיה "הרצליה" (מחזור ג') סיימה רחל לפני מלחמת העולם הראשונה. בתום לימודיה התיכוניים נישאה לצבי שוורץ, שהיה בן המחזור שלה בגימנסיה. היא עברה הכשרה כגננת בקואופרציה מרחביה והיתה לגננת. רחל וצבי התגוררו בבית הוגו קמינסקי במרחביה, שם גם נולדה בתם הבכורה רות.

בשנת 1919 נסעו להמשך לימודיהם הגבוהים בלונדון, ושהו שם עד שנת 1926, אז נולדה בתם הצעירה ראומה. בשובם התגוררו בשכונת מוסררה בצפון ירושלים, שרוב תושביה היו ערבים. בשנת 1929, לאחר פרעות תרפ"ט, עברו לשכונת רחביה. עם שובם החלה רחל לעסוק בחינוך הבלתי פורמלי במשרד החינוך. היא הקימה את "מגרש המשחקים" הראשון של גוגנהיימר בהר ציון בירושלים – שנועד לילדים יהודים וערבים. עוד טיפלה בהכנסת ילדים למסגרות חינוכיות, יזמה את ארגון אכסניות הנוער מטעם משרד החינוך והיתה יושבת הראש של הארגון.

רות דיין למדה בגימנסיה העברית בירושלים והייתה פעילה בתנועת הנוער "מחנות העולים". בגיל 17 עברה למושב נהלל בו למדה בבית ספר חקלאי לבנות. שם גם פגשה בבן המושב משה דיין, שלימים היה לבעלה. בשנת 1935 הם נישאו, ונולדו להם שלושה ילדים: יעל (1939) אודי (1942-2017) ואסי (1945-2014). בשנת 1945 עברו רות ומשה להתגורר בתל אביב. משה היה איש צבא, רמטכ"ל, חבר כנסת ושר בממשלה. רות ייסדה וניהלה במשך שנים רבות את החברה הממשלתית "משכית" לטקסטיל, צורפות ועיצוב ישראלי.

ראומה ויצמן נולדה ב-1925 בלונדון והגיעה לירושלים עם משפחתה בינקותה. היא התחנכה בקיבוץ משמר העמק ולאחר מלחמת העולם השנייה עבדה עם ילדים ניצולי שואה וסייעה בשיקומם. המשיכה לעסוק בחינוך וסיוע לילדים נזקקים ובכל שנותיה קדמה ועודדה פעולות התנדבות למען החברה. בשנת 1950 נשאה לעזר ויצמן, לימים מפקד חיל האוויר, שר הביטחון ונשיא המדינה (1993 -2000). חתונתם נערכה ב'וילה לאה' ברחביה, שם התגוררו אחותה רות ובעלה משה, שהיה מפקד ירושלים באותם הימים. לראומה ועזר ויצמן נולדו שני ילדים: שאול ומיכל.

לצפייה באלבום רות דיין, תל אביב-יפו נגלית לעין – באלבום תמונות, מסמכים וחומרי ארכיון נדירים

לצפייה באלבום צבי שוורץ ורחל לבית קלימקר ורות (דיין), ארכיון התמונות, יד בן-צבי – באלבום תמונות נוסטלגיות של משפחת שוורץ ובנותיה רות (לימים דיין) וראומה (לימים וייצמן)

נופי הארץ בהשראת מפה צלבנית

אמנות הקיר היא חלק מנוף הארץ. היצירות: בציור, בתבליט, בפסיפס ועוד מגוון סגנונות וטכניקות – קבועות על קירות של מבני תרבות, מוסדות ציבור, מבני דת, בתי מלון ובתים פרטיים – מבפנים ומבחוץ. היצירות מעידות על תפיסות היסטוריות, חברתיות, לאומיות ודתיות ומלמדות על תושבי הארץ והקהילות החיות בה.

מאז שנת 2013 נערך ביד יצחק בן-צבי ובמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בתמיכת תכנית 'ציוני דרך' של משרד ירושלים ומורשת סקר ראשון מסוגו של אמנות הקיר. מטרתו לחשוף, לתעד, לשמר ולהציג את יצירות הקיר מאז המאה ה-19 ועד ימינו. המידע על היצירות, על מקומן ועל מצבן מגיע מהציבור הרחב ונאסף למאגר מידע כולל. מערכת מידע מקצועית מאפשרת למומחים מתחומים שונים לבחון את היצירות ולאפיינן.

זהו סיפורה של יצירת קיר אחת מתוך אתר סקר אמנות הקיר בישראל: 'נופי הארץ בהשראת מפה צלבנית' שצייר גרשון כוכבי בשנת 1973 במסעדה בחוף הלידו בים המלח.

מספר רוני כרמל, לשעבר בעל הנכס:
"למשפחתי היו מספר עסקים בירושלים וברחבי הארץ בהם צייר גרשון כוכבי, למשל חנות נעליים ברחוב שלומציון המלכה (לשעבר רחוב פרינסס מרי), והוא היה צייר הבית של עסקיהם. כוכבי, שעלה מהונגריה, סיפר לנו שצייר בכנסיות ובקפלות שם".

צילומים: wikimedia

בסביבות סוף שנת 1971 קנה כרמלי, יחד עם כחמישה שותפים, את בית הקפה בחוף "לידו" בים המלח. נכס זה היה מבין הראשונים שנרכשו מן הבעלים המקומיים על ידי ישראלים באופן חוקי ורשמי, לאחר שהשטח הפך ישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים.
גרשון כוכבי הוזמן על ידם לעטר את המקום, ומדי יום במשך כחודש הגיע וצייר פנורמה של ארץ ישראל בהשראת מפה צלבנית.

צילומים: אביאל ברנט

למסעדה שנקראה במקור "לידו", הם קראו "לידו יהודה" על שם הרי יהודה שבאיזור. המקום שימש כבית קפה וחנות מזכרות, והיו בו תאי מקלחות לטובלים בחוף הים. המקום זכה לפופולריות בקרב יהודים וערבים כאחד, ובפרט היה אהוב על הירושלמים, שבאו לבלות באזור החמים מחוץ לירושלים הקרה.

צילום: אביאל ברנט

ברבות הימים נשאר רוני כרמלי כבעלים היחיד של המקום, ובסוף שנת 1982, עם נסיגת ים המלח, מכר את בית הקפה. לדבריו, המקום ננטש לאחר חודשים ספורים. בניגוד למיתוס שהופץ, החור במרכז אחד מן הקירות לא נוצר מפגיעת פגז אלא מקורוזיה והתבלות חומרי הבנייה עם הזמן. מאז הנטישה סובל המבנה מהשחתות חוזרות, ומדי פעם עולות יוזמות שימור ונערכים מבצעים לניקיון ושימור היצירה.

צילום: חן ברנט

לצפייה בכרטיס היצירה באתר הסקר

מוזמנים לסייר באתר הסקר, וגם לדווח על יצירות קיר נוספות שלא נמצאות בו: www.wallart.org.il

על כפתורים ואנשים

"בשואב האבק שלי", כך מספרת האמנית רחלי רוגל, "תמיד מוצאים אוצרות: חוטים, שאריות בד קטנות, חרוזים וכפתורים. גם בבית אבי היו אוצרות בתכולת שואב האבק. אבי, יליד בגדד, היה צורף. בתקופה מסוימת עבד גם בבית ובתום כל יום עבודה היה שואב את פירורי הזהב שנשרו משולחנו אל הרצפה. את שקיות שואב האבק היינו שומרים ומעבירים למפעל שניפה עבורנו את הזהב משאר הפסולת. באחת מהיצירות שלי התייחסתי לזיכרון הזה, הבסיס ליצירה הוא שקית ירוקה של שואב אבק בה משולבת תמונתו של אבי וגם סמל הזהב בטבלה המחזורית – AU, קראתי ליצירה 'מאבק לזהב'".

"מאבק לזהב", יצירתה של רחלי רוגל משנת 2001 המשקפת את מראה שקית שואב האבק שלה. היצירה ייצגה את ישראל בוועידת כדור הארץ ביוהנסבורג בשנת 2002.

"אני זוכרת את אבי עובד בקצה המרפסת הארוכה בביתנו, יוצר תכשיטים יפהפיים מזהב, לעיתים משלב גם פנינים או אבני טורקיז. תוך כדי עבודתו הייתי שומעת אותו שר בקולו הערב, בעברית ובערבית, או בשילוב מצחיק של שתי השפות. גם אחיו של אבי היה צורף, ובחנות שפתחו ברחוב האצ"ל בדרום תל אביב, היו מייצרים ומוכרים תכשיטים".

"‏היצירה מאפשרת לי לזכור ולהנציח – אירועים, זיכרונות, אנשים", מוסיפה רחלי.

"ביצירה 'התקווה מתה אחרונה' אני מנציחה את דמותה של חמותי, רבקה וייס, אותה אהבתי אהבת נפש. בשנת 1944, בדיוק ביום הולדתה השש עשרה, הגיעה רבקה למחנה אושוויץ-בירקנאו. היא שרדה את השואה והייתה ממקימי קיבוץ אייל, אשה נמרצת שבצד שמחת החיים שאפיינה אותה שכנו תמיד הזיכרונות מהשנים האיומות של נערותה.
לאחר מותה שילבתי את שמלתה הפרחונית עם דגם המחנה הארור. את ארבע מאות הביתנים שהיו בו מסמלות ארבע מאות לולאות בבד, חתכים שעשיתי, קרעים שלא ניתנים לאיחוי מושלם.

משפחת וייס בחצר ביתה בתל אביב, 1981. צילום: יעקב (יענקל'ה) וייס. מימין לשמאל, עומדים: מרב דני, בטי וייס, שולה דני, רבקה וייס (בשמלתה הפרחונית), אביבה וייס; יושבים: אמיר רוגל (לשעבר וייס), רחלי רוגל, חנה וייס (סבתו של אמיר), אחיו בועז והנין ארז.

"התקווה מתה אחרונה", יצירתה של רחלי רוגל משנת 2005. צילום: רן ארדה

"לא במקרה אני משלבת כפתורים בעבודות", מסכמת רחלי, "כפתורים הם אמצעי של זיהוי, ומסמלים שייכות ומעמד. הם משמשים גם כסוג של מזכרת – מאדם שהכרנו, מבגד שאהבנו, ממקום ומתקופה.
במבט ראשון היצירות שלי קישוטיות, ססגוניות ועליזות, אבל מי שיתבונן בהן בתשומת לב יגלה בחלקן הבזקי זיכרון גם לאירועים טרגיים: מלחמות, אסונות, שכול ואובדן.
את האש, המוות, הפלדה ומצבות האבן אני ממירה לקולאז'ים של בדים, חרוזים וכפתורים, שהם חפצים עדינים ונשיים. אני רואה במלאכת התפירה מעין טקס אבלות שבסופו נולדת היצירה. לעיתים היא משמרת את הזיכרון האישי שלי ולעיתים אירועים מהזיכרון הקולקטיבי: יש לי יצירות שעוסקות בשואה, בחללי מלחמה, בנעדרים, בתינוקות מעפילים בני יומם שנפטרו והורדו בלית ברירה ללב ים.

הכאב הוא חלק אינהרנטי בחייו של כל אדם, ודאי בחיי תושבי מדינת ישראל, על ריבוי המלחמות שבה. אני לא חוששת לגעת בפצע וליצור מתוכו, ובמקביל, להיות ערה לכל הטוב, החסד, האהבה והיופי שבחיינו ולברך עליהם.
אני מוצאת דמיון בין הרעיון העומד מאחורי עבודתי כאמנית, לבין פעילותי בישראל נגלית לעין: כשם שהמיזם חושף בפני הציבור את התצלומים באלבומים הפרטיים, כך אני חושפת סיפורים וזכרונות באמצעות היצירות שלי, המוצגות בספרים ובתערוכות בארץ ובעולם. התגובות ליצירות מאשרות לי שוב ושוב את מה שאני מאמינה בו: דברים שיוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב".

רחלי רוגל בביתה ברחובות, על רקע יצירתה "הדרך לירושלים", טריפטיך משנת 1995. את היצירה יזמה רחלי לציון 3000 שנה לירושלים כעיר במלכות דוד. לצורך העבודה פנתה רחלי באמצעות הרשת לציבור מרחבי העולם, בבקשה לשלוח לירושלים כפתורים עם חתימתם על בד. הכפתורים שולבו ביצירה ומביעים עלייה מדומה לרגל של שולחיהם.

האמן – תבנית נוף מורשתו: סאלח עליסאת מפסל בעץ את חיי הבדואים

סאלח עליסאת נולד בשנת 1956, וכבר בשנים הראשונות לחייו אהב את הפיסול והעבודה בעץ. חסיין, דודו, ייצר מחרשות מעץ ומכתש לטחינת קפה, וסאלח הילד הקטן אהב לשבת לידו ולהתבונן במעשיו. יום אחד החליט לנסות להכין מחרשה בעצמו. כשסיים את מלאכתו, הראה לדודו ושאל: "מה דעתך על העבודה שלי?" הדוד שילב את ידיו, הביט בו ואמר: "בסדר!" מאז החל עליסאת לעבוד בעץ, בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.

משפחת דאהוד ושרה מארחת על כוס קפה ("פנגאל אהווה") בפתח צריף העץ בחילף, בסמת טבעון, סאלח בן השמונה עומד, נשען על גב הצריף, 1963 בערך.

במשך שנות שירותו הארוכות במשמר הגבול בצפון, סייר בארץ ונחשף לגלריות, לציירים ולפסלים. רבים הציעו לו ללמוד ולהתמקצע וכך עשה. במכללת אורנים זכה ללמוד אצל יעקב חפץ, מטובי הפסלים בארץ. חפץ היה נוהג להסתובב בין שולחנות תלמידיו בזמן העבודה, ולהעיר להם. כשהיה מגיע לשולחן של עליסאת היה מביט לעברו, מחייך ושותק. עליסאת לא הבין מדוע. באחד הימים כינס חפץ את כל התלמידים וביקש מעליסאת להציג בפני כולם את עבודותיו. לאחר הצגת העבודות אמר חפץ לעליסאת: "אם אלמד אותך טכניקות בפיסול אני עשוי לקלקל את עבודותיך, המשך לפסל בדרך שלך", ופתח בהרצאה לתלמידיו  על טיבו של המפגש בין אמנות לבין תרבויות שונות, ועל כך שכל אמן הוא יציר תרבותו.

ואכן, קיים קשר מובהק בין יצירותיו של סאלח עליסאת לתרבותו, ומרבית עבודותיו קשורות למורשת הבדואים בגליל. פסלי העץ היחודיים שלו מספרים את סיפורה של החברה הבדואית: עבודת השדה, טקס שתיית הקפה, לידה, נישואין ושאר מנהגים וטקסים.

בדואי כותש גרגירי קפה במכתש (ג'ורן) להכנת הקהווה, פסל עץ  של האמן סלאח עליסאת

לידה ("ולאדה") – היולדת והמיילדת הבדואית, פסל עץ של האמן סאלח עליסאת

בביתו שבחילף בסמת טבעון הקים עליסאת גלריה, בה הוא מארח יחידים וקבוצות, מבוגרים וילדים. בעזרת הפסלים הוא מלמד את אורחיו אודות התרבות הבדואית.

האמן סאלח עליסאת בגלריה למורשת הבדואים שבביתו בחילף בסמת טבעון, 1999

חדר מיוחד בגלריה משמש כפינת הנצחה לזכרו של יצחק רבין ז"ל. עליסאת פגש את יצחק לראשונה כשהיה ילד, בזמן "חאפלה" בקיבוץ אלונים שנערכה לאנשי מערכת הבטחון, אליהם היה מקורב אביו של סאלח, דאהוד. במהלך שירותו הצבאי רב השנים של סאלח פגש ברבין מספר פעמים נוספות והתרשם עמוקות מאישיותו. בעקבות הזעזוע הגדול לאחר הרצח, יצר עליסאת פסל עץ בשם "איש השלום" ושלח אותו ללאה רבין. מאז, יוצר עליסאת פסל נוסף לזכרו של רבין מדי שנה, ומשוחח אודות האיש ופועלו עם המבקרים בגלריה שבביתו, יהודים וערבים. עבור עליסאת, רבין מסמל את השלום, ובפסלים הרבים אותם יצר לזכרו שולט מוטיב היונה. הדיון בפסלים אלה הוא עוד נדבך שבאמצעותו עליסאת מבטא את רצונו העז בשלום ופיוס בין העמים.

"הסולם", פסל עץ של האמן סאלח עליסאת, נוצר במלאת חמש שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין

ביתו של האמן סאלח עליסאת שבחילף בסמת טבעון. בקומה הראשונה פסלי הגמלים שיצר האמן. בקומה השנייה שלט המיידע על תערוכת "עולם שנעלם", בנושא המורשת הבדואית. צילום: שפרה לשם, רכזת קרית טבעון נגלית לעין.

אלבום סאלח עליסאת, קרית טבעון נגלית לעין

תיעוד האלבום: שפרה לשם

מתימן לראש העין- בדרה קרואני קולעת סלים

בדרה קרואני לבית מרחבי גדלה בכפר גרחאו בתימן. המשפחה התגוררה בבית עשוי חימר, ובחצר הגדולה הצמודה לבית היו יושבות הנשים ועוסקות בקליעה מענפי עצי הדקל. בין השאר קלעו מגשים גדולים להגשת פיתות, וסלים בגדלים שונים ששימשו לשלל מטרות: סלים גדולים, למשל, שימשו לאחסון בגדים, שכן ברוב הבתים לא היו ארונות.

"שת": סל גדול לאחסון בגדים, מעשה ידיה של בדרה קרואני, מוצג בבית בתה שושנה ונה לבית קרואני, ראש העין. צילום: אמיר רווה.

כשהייתה בדרה כבת 16 נישאה לסעדיה. לזוג נולדו ארבעה ילדים: שרה, יעקב, שלום ושושנה.

סעדיה היה שוחט והתפרנס מעבודה בברזל, ובדרה, שלמדה את מלאכת הקליעה מהנשים במשפחתה, תרמה אף היא לפרנסת המשפחה. המשפחה קיימה יחסי שכנות טובים עם השכנים הערבים, שלעיתים קרובות קנו סלים מעשה ידיה.

בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה במבצע "על כנפי נשרים". ההורים וארבעת ילדיהם הקטנים – שושנה הצעירה היתה אז רק בת שנה- שוכנו באוהל במחנה העולים בראש העין, עם שלוש משפחות נוספות, ברוכות ילדים. התנאים במחנה היו קשים, ובאחד מהלילות הגשומים קרס האוהל. המשפחות התמקמו במבנה בריטי נטוש במחנה המכונה "חפיץ", כל משפחה התגוררה בחדר אחד. הצפיפות היתה גדולה, אך לכל הפחות המבנה היה יציב…

בשנת 1951 נולד בן הזקונים עוזי, הצבר הראשון במשפחה. חודשים ספורים לאחר הלידה פקד אסון את המשפחה: סעדיה, בעלה של בדרה, נפל ממשאית שהסיעה אותו לעבודתו במחצבה, נפגע בראשו ונהרג במקום.

בנוסף לצער הגדול התמודדה בדרה עם קושי כלכלי עצום, עול פרנסת המשפחה על חמשת ילדיה הוטל עליה. בלית ברירה, החלה בדרה לעבוד מבוקר עד לילה בעבודות ניקיון רבות, היא עבדה אז בלשכת הסעד ובבתים פרטיים. בשל העבודה הרבה היתה שבה הביתה רק בשעות הערב המאוחרות, ולכן העבירה את התינוק עוזי לבית הוריה ורק בסופי שבוע היתה מחזירה אותו לביתו, לבלות זמן עם אמו ואחיו.

באותן שנים לא קלות פגשה בדרה ברות דיין, מייסדת "משכית". לדברי שושנה ונה, בתה של בדרה, השתיים נפגשו בבניין לשכת הסעד בראש העין. בדרה, שעבדה במקום כמנקה, צדה את עינה של רות דיין שחיפשה בעיר מומחיות למלאכות יד מסורתיות: צורפות, רקמה, אריגת שטיחים וקליעה.

כשהתברר לרות דיין כי בדרה אכן קולעת סלים מומחית, עשתה איתה הסכם: בדרה תרכז מספר נשים שתקלענה עבור חנויות "משכית" סלים, תיקים ומגשים לפי מיטב המסורת התימנית, וכך היה. בניצוחה של בדרה התגבשה החבורה.

שושנה זוכרת שהיו הולכות מדי פעם למקורות הירקון בראש העין על מנת לחתוך מן הצמחים הגדלים באזור לצורך עבודתן. את הצמחים היו מייבשות בחצר, קולפות לרצועות דקות ומכניסות לכלים בהם הושרו עם אבקות בצבעים שונים. מן הזרדים הצבועים קלעו הנשים יצירות יפהפיות.

מדי פעם היו רות דיין או מי מעוזריה מגיעים לאסוף את המוצרים. רות סמכה על בדרה והשאירה אצלה תשלום למפרע, עבורה ועבור שאר הנשים.

בדרה (משמאל) וברדגושה קולעות סלים, 1953 בערך. בסיר נהגו למלא מים כדי לטבול את הצמחים ולרככם לפני הקליעה. ברדגושה, אמה ואחותה היו חלק מהנשים שאיגדה בדרה בשנות החמישים עבור רות דיין, בעלת "משכית".

בסוף שנות החמישים עברה המשפחה לבית קבע בשיכון עממי ב'. בדרה החלה למכור את המוצרים שקלעה גם באופן עצמאי, בשיטת "מפה לאוזן". מלבד השם הטוב שיצא לה כקולעת מומחית, שימשו דמותה הססגונית ותיק היד הקלוע איתו הסתובבה כמקדמי מכירות מצוינים. שושנה מספרת שלהבדיל מנשים רבות יוצאות תימן שעברו ללבוש ישראלי "מודרני", בדרה הקפידה ללבוש מדי יום בגדים מסורתיים, בדרך כלל מכנסיים שרקמה לה אחותה, ציונה.

תיק מעשה ידיה של בדרה קרואני, מוצג בבית בתה שושנה ונה לבית קרואני, ראש העין. צילום: אמיר רווה.

חשוב לציין כי מלאכת הקליעה נעשתה על פי רוב בערבים ובלילות. על מנת להתפרנס, המשיכה בדרה לעבוד עוד שנים רבות בניקיון, ולקליעה התפנתה רק בשעות היום המאוחרות. כשיצאה לגמלאות זכתה בדרה לנוח, בצד טיפול בנכדיה ובילוי בחיק המשפחה.

בדרה קרואני מדגימה את מלאכת הקליעה בביתה, ראש העין, 1984. מסביבה מבחר מיצירותיה: תחתיות לסירים, מגש לפיתות, קופסה לתכשיטים, תיק וסל לבגדים.

הקשר בין בדרה לרות דיין נמשך עוד שנים רבות. שושנה זוכרת שרות היתה מתקשרת בקביעות לאמה על מנת לאחל "חג שמח" ו"שנה טובה", ובדרה היתה מזמינה את רות לחגוג עם משפחתה באירועים ובשמחות.

מימין לשמאל: שושנה ונה לבית קרואני (בתה של בדרה), רות דיין, בדרה קרואני ובנה עוזי, יושבים לשולחן ערוך במסגרת אירוע משפחתי של משפחת קראוני, 1967-9.

לתמונות נוספות: אלבום בדרה קרואני, ראש העין נגלית לעין

תיעוד האלבום ע"י יסכה רווה

האריה שוב שואג בשער: הנער ששמר על מזוזת הכנסת

 

בשעת צהרים של ט"ו בשבט שנת תשע"ט, קבע הרב הראשי דוד לאו מזוזה חדשה-ישנה במשקוף הכנסת. לצד יו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין ואנשי מוזיאון הכנסת ד"ר משה פוקסמן ויעל ריצ'רדס, עמדו נרגשים אריק פרוסק, בנו זאב ובן דודו אבי.

אריק פרוסק גדל בשכנות למשכן הכנסת הזמני בבית פרומין. טקסים ואירועים חגיגיים היו מבחינתו לשגרה, והחיים כשכן הכנסת הקנו לו זכרונות ילדות מיוחדים: "הבית ברחוב בארי 3 בו גדלתי היה צמוד לבית פרומין, שהיה בשנים אלו משכן הכנסת", הוא מספר. "מבחינתנו הילדים, לא היתה אטרקציה גדולה מזו. ממרפסת ביתנו ראינו את כל האירועים שהתרחשו באזור הסמוך לכניסה: קבלות הפנים, המצעדים, ההפגנות. אני זוכר במיוחד הפגנה אלימה כנגד הסכמי השילומים מגרמניה: הפכו ושרפו מכונית של שר, והרחוב התמלא בגז מדמיע.

אבל גם ברגעי שגרת היום-יום, הקירבה לכנסת לא היתה דבר של מה בכך: הרחובות הגובלים בבניין – רחוב בארי וגם רחוב שץ המקביל לו – היו חסומים לתנועת רכבים באופן קבוע, מה שאיפשר לנו לשחק סטנגה ללא חשש מכניסת מכונית לאזור.

ידענו שאנשים חשובים נמצאים בבניין, זיהינו רבים מהם. לא התביישנו לארוב להם ליד הכניסה ולבקש חתימה, לכל אחד מאיתנו היה אוסף חתימות מפואר. בן גוריון היה תמיד ממהר, סירב לחתום, אבל ארליך חתם וברנשטיין ועוד רבים. שמואל דיין, אביו של משה, היה נחמד במיוחד וחתם לכל ילד שביקש.

המרפסת של ביתנו צפתה למרפסת משרדו של שפרינצק, יו"ר הכנסת. אני זוכר עצמי מחכה לו במרפסת כדי שיצא לעשן רק כדי לומר לו "שלום כבוד היושב ראש". הרגשתי מעט חשוב בעצמי, בכל זאת, לא לכל ילד ניתנת ההזדמנות לברך את יושב ראש הכנסת…

לא רק סביב כניסת הבניין הסתובבנו, תכופות ביקרנו גם את אנדרטת מנורת הכנסת, שהיתה מוצבת אז בבור שיבר, מעין גן שקוע שהיה סמוך לבית פרומין. היום אני כבר יכול לספר שכשלא שמו לב היינו מטפסים עליה…

אריק פרוסק ליד מנורת הכנסת בבור שיבר בירושלים, סוף שנות ה 50

השומרים בכניסה לכנסת הפכו להיות ידידים שלי ושל חבריי, התרגלתי לרדת למטה ולפטפט איתם, אמי ואחותי היו מורידות להם מגש עם כיבוד ולא פעם גם התארחו אצלנו בבית לקפה ועוגה.

כשבגרתי קצת הייתי נכנס עם חבריי לצריף שהוקם עבור השומרים ממשמר הכנסת סמוך לכניסה. המקום הפך להיות מעין מועדון גם עבורנו: שיחקנו שש בש ופינג פונג, והתקבלנו תמיד בסבר פנים יפות. היתה אווירה משפחתית כמעט. ירושלים היתה קטנה אז, והיחסים בין האנשים היו חמים וקרובים".

המזוזה ממשכן הכנסת בבית פרומין, תרומת אריק פרוסק למוזיאון הכנסת

בשנת 1966, כאשר עברה הכנסת למעונה החדש בגבעת רם ופועלים פינו את תכולת הבניין, הבחין אריק שהיה אז כבן 22 במזוזה המעוטרת שעליה תבליט אריה הנשען על עמוד המקדש, כשהיא נשכחת בהמולה ומתנדנדת על מסמר.

"הבחנתי שהמזוזה תלויה על בלימה, כנראה שמישהו ניסה לתלוש אותה מהמשקוף והוריד בורג אחד", מספר אריק. "פחדתי שתאבד או תינזק, אז פירקתי אותה בעדינות ושמרתי אותה אצלי בבית. מששמעתי על הקמת מוזיאון הכנסת, שמחתי על ההזדמנות להחזירה למקום שאין כמותו ראוי לה".

על מוזיאון הכנסת והחיפוש אחר מוצגים, שמע אריק פרוסק כאשר הגיעו אליו אנשי המחלקה להיסטוריה חזותית ותערוכות ביד בן-צבי. לרגל חמישים שנים לאיחוד ירושלים נפתחה בצריף הנשיא ביד בן-צבי תערוכה על מסדר הכותל של קבלני ירושלים. אביו של אריה, זאב פרוסק, לימים יו"ר ארגון הקבלנים ו"אביר מסדר הכותל", היה כבר בשנות הארבעים דמות פעילה ומוכרת בירושלים.

במסגרת פעילותו הציבורית בבניין העיר היה מבקר קבוע בצריף הנשיא ובמשכן הכנסת. בעקבות התערוכה העניק אריק ליד בן-צבי את כוס ההבדלה ובקבוק הקוניאק שבהם נערכה ההבדלה הראשונה בכותל. במקביל החל תיעוד אלבום משפחת פרוסק בישראל נגלית לעין.

בין האוצרות שנתגלו באלבום אביו, מצא אריק סימנית מיום ט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949) בו התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האסיפה המכוננת, שהיתה הגוף המחוקק בתקופת המעבר בין הצהרת העצמאות לבין הבחירות הראשונות לכנסת.לכבוד הישיבה הראשונה לבשה ירושלים חג, והקרן הקיימת הפיקה סימנית חגיגית שאותה ענדו האזרחים על דש בגדם. ומאז חוגגת הכנסת את היווסדה מדי שנה בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

סימנית' חגיגית שהפיקה קק"ל לכבוד ישיבתה הראשונה של האסיפה המכוננת, ט"ו בשבט תש"ט, 1949

על שכונת פועלים, קופסא כחולה וקקטוס גדול מימדים

"על מדף בכיתה היתה מונחת הקופסה הכחולה, היא קופסת קק"ל", כך מספרת פרופ' רנה שפירא,  כלת פרס ישראל לחקר החינוך, שאלבום הוריה, שרגא ודבורה נצר (בעבר נוסוביצקי), היה מראשוני האלבומים שתועדו במסגרת מיזם "העיר הנגלית לעין", במלאת 100 שנה לתל אביב.

וכך מוסיפה ומספרת רנה:
מדי יום שישי היה המורה מוריד מהמדף את קופסת המתכת הכחולה ומציב אותה על שולחנו. אחר כך היה קורא בשמו של כל תלמידה ותלמיד בכיתה, לפי הרשימה השמית. כל אחד מאיתנו היה ניגש, בחרדת קודש ממש, ומשלשל מטבע של 2 מיל לקופסה. לאחר שהסתיים הטקס היה המורה מחזיר את הקופסה למדף ואנחנו היינו שמחים, ממש שמחים וגאים, שהנה תרמנו משהו לארץ ישראל. מדי פעם היינו מעיזים אפילו לשקול בידנו את הקופסה ולהרגיש את כובד המטבעות שבתוכה, הנה עוד עץ ועוד עץ להפרחת השממה.

בביתי מוצבת עד היום קופסה כחולה שכזו, אולם היא איננה הקופסה שהיתה בכיתתי. ואיך אני יודעת? על הקופסא היה רישום של מפת ארץ ישראל. כשהייתי ילדה הנגב עוד לא היה חלק מהמדינה ומשום כך לא נראה על המפה. בזו שברשותי כבר רואים את הנגב כחלק ממדינת ישראל.

ליד קופסת קק"ל ניצב חולץ פקקים בצורת מפתח ותצלום של צומת רחובות דיזנגוף וארלוזרוב בתל אביב טרם נסלל הכביש במקום. בשלב מאוחר יותר נכרת עץ השקמה הענק המופיע בתצלום משום שהפריע לתנועה

מנהג יפה נוסף שהיה רווח בשנות נערותי היה נטיעת עצים ביערות קק"ל. ליתר דיוק, תרומה עבור נטיעת עץ, המזכה בתעודה יפה וגם בהרגשה טובה. מדי פעם, בימי הולדת, היו אוספים כל ילדי הכיתה כסף ונוטעים בשמו של ילד/ת יום ההולדת עץ, או כמה עצים. זו היתה מתנה ערכית ומקובלת והיו אף ילדים שנסעו לראות את העץ שנטעו לכבודם, אי שם ברחבי הארץ.

מתנת יום הולדת כזו קיבלתי גם אני ביום הולדתי ה-15, מחברתי הטובה אורה הרציג. למדנו יחד בבית החינוך לילדי עובדים ברחוב לסל בתל אביב.

תעודת עץ מטעם קק"ל ע"ש רנה נוסוביצקי (נצר), ט"ו בשבט תש"ז

עצים, צמחי נוי ומאכל היו חלק בלתי נפרד מילדותה של רנה, שהתגוררה עם משפחתה ברחוב לוי יצחק, באזור הצפון הישן של תל אביב. הרחוב היה חלק משכונת הפועלים אז"ר שאביה של רנה, שרגא נצר, היה בין יוזמיה ומקימיה.

משה נוסוביצקי (נצר) ליד מתלה הכביסה בחצר ביתו בשכונת הפועלים אז"ר בתל אביב, 1933

השכונה היתה מורכבת מכארבעים מגרשים בני 3/4 דונם כל אחד. על כל מגרש הוקם בית סטנדרטי, חד קומתי, בן שני חדרים. לכל בית היתה חצר וגינה על מנת שהדיירים יוכלו לגדל לצרכיהם פירות וירקות. היה חשוב שהגינה והחצר תהיינה "שימושיות" ולכן נבנה, עם הזמן, גם לול תרנגולות. הודות ללול זכתה משפחת נצר לביצים טריות מדי בוקר, וחניכי קן השומר הצעיר בשכונה "אספו" מדי פעם תרנגולת לקומזיץ… רנה מספרת שבחצרם התגוררה גם איילה, אותה מצא אביה משוטטת בחירייה בתקופה בה עבד כפועל ניקיון של עיריית תל אביב. הוא חמל עליה והביא אותה לביתם.

בגינת הירק גידלה המשפחה עגבניות, בצל ירוק, גזר ומלפפונים, בחצר נטעו עצי פרי: לימון, אשכוליות, תפוז, גויאבה ואפילו עץ אנונה ניטע, את הפרי המיוחד שמחו כל המכרים לטעום.

רנה אהבה במיוחד את עץ הגויאבה :"פירותיו היו מבשילים בבת אחת, ואז היו לנו הרבה מאוד גויאבות…השכנים ידעו שמותר ואף רצוי שיקטפו ככל שירצו, היינו מחלקים גויאבות לכל מי שרצה לקחת".

בבית נוסוביצקי שררה אווירה משפחתית ולעיתים קרובות התארחו בו חברים ומכרים של ההורים, שניהם אנשים פעילים מאוד: אביה של רנה, שרגא, עבד בעירייה והיה פעיל בולט בהסתדרות ובמפא"י, אמה דבורה היתה ממקימות ארגון אמהות עובדות (היום נעמ"ת), הקימה בית ספר לנוער עובד וכיהנה כחברת כנסת במשך עשרים שנה, החל מהכנסת הראשונה. אחיה של רנה, משה (לימים מפקד הנח"ל וראש המועצה האזורית זבולון), היה באותן שנים מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח.

רנה זוכרת שמכיוון שההורים היו עסוקים, היתה היא, כרבים מחבריה, עצמאית מאוד כבר בגיל צעיר. בנוסף ללימודים, לחברים ולתנועת הנוער, טיפלה רנה בגינה, השקתה את הצמחים, האכילה את האיילה והתרנגולות.

רינה נוסוביצקי (נצר), לימים שפירא, משקה את גינת ביתה בשכונת הפועלים אז"ר בתל אביב, 1945

שנים חלפו, רנה הכירה את אורי שפירא, בן כפר מל"ל, ונישאה לו. אביה של רנה הציע לזוג הצעיר להוסיף קומה נוספת לבית המשפחה ולחיות בו, כלשונו, "ביחד ולבד", הצעה שהתקבלה בשמחה. רנה ואורי חיו בקומה העליונה יחד עם ילדיהם, עירית, עֹפר ומיכל.

רנה מתגוררת בבית עד היום. את זיכרונותיה מהווי השכונה כינסה בספר האחרון שכתבה – "לוי יצחק 9 תל אביב" (הוצאת כרמל, 2018).

על שמם של שרגא ודבורה נצר, יקירי תל אביב, נקראה הגינה הציבורית ברחוב מהר"ל בשכונה בשם "גינת נצר".

בגינת הבית כיום כבר לא מגדלים ירקות אך היא נותרה יפה ומטופחת: בחצר האחורית צומח עץ פיטנה רחב ומלא בעונה בפרחיו הלבנים, ובחזית הבית – קקטוס ענק שצמח מעציץ קטן ששתל אורי. רנה מספרת שיש הטוענים כי עץ הפיטנה והקקטוס בחצר הם מהגדולים בתל אביב.

הקקטוס הענק בחצר ביתה של רנה שפירא, רחוב לוי יצחק 9, תל אביב, 2018

לינק לאלבום דבורה ושרגא נצר

כי האדם עץ השדה

בימים אלו ממש מתעד יוסי רובינשטיין את אלבום התמונות של משפחתו, במרכז התיעוד  "הוד השרון נגלית לעין". באחת התמונות, משנת 1965 נראה אחיו הצעיר אבי בחצר הבית, מחופש לשוטר, ולידו שתיל של עץ אורן.

אבי רובינשטיין מחופש לשוטר, בחצר ביתו במגדיאל סמוך לשתיל עץ האורן, 1965

במהלך שלבי התיעוד התבקש יוסי על ידי המתעדת, רחל שור,  לספר מעט אודות העץ, וכך נחשף סיפור משפחתי מרגש.

וכך מספר יוסי:

אבי, ברטהולד (ברוך) רובינשטיין, נולד בשנת 1919 בקהיר שבמצרים, בתקופת הזוהר הקולוניאלית, עת שלט בה המלך פארוק. הוא היה בן יחיד להוריו, גדל במשפחה אמידה ומשכילה וזכה לחינוך משובח. בהיותו ילד בן ארבע נפטר אביו. בשנת 1946 הוא נישא בחתונה מפוארת לאמי ז'נט ניקוקיריס, בבית הכנסת "אליהו הנביא" באלכסנדריה, שם גדלה.

בשנת 1949 עלו לארץ יחד עם שתי אחיותי, עליזה ודינה, ועם סבתא אוגוסטין. את ביתם בנו במושבה מגדיאל, אז מעברה, והיום חלק מהוד השרון. בארץ נולדנו אנחנו הבנים – חנן, יוסי ואבי.

אבא דיבר שפות רבות, היה סוכן נסיעות ועסק בתיירות. משום כך התלבש תמיד בצורה אלגנטית, שהיתה מעט חריגה בסביבה החקלאית בה גדלנו. עם זאת, היה אהוב מאוד בשכונה, טיפוס ביתי ואיש משפחה למופת. למרות שעבד שעות ארוכות היה מוצא זמן לעזור לנו, הילדים, בהכנת השיעורים והעשרת הידע הכללי שלנו, הוא ראה בכך חשיבות רבה.

משפחתנו כולה נטלה חלק בטיפוח הבית, החצר והגינה. נטענו עצי פרי וגידלנו ערוגות של סוגי ירקות שונים. בשנת 1963 נטע אבי בחצר הבית עץ אורן צעיר, פחות ממטר גובהו.

במועד שתילת העץ בחצר הבית הכריז, וקולו עדיין מהדהד באוזניי: "העץ הזה יצמח וישמש לצל לילדיכם". ואמנם, ברבות השנים כך באמת היה. העץ היכה שורשים, גזעו התרחב, הוא הצמיח ענפים והיתמר לגובה רב. צלו כיסה חלק ניכר מחצר הבית. אבא חשש שהוא עלול לקרוס ולשבור את גג הרעפים של ביתנו ואפילו לפגוע בבית עצמו, בית שהוקם בתקופת קום המדינה על ידי חברת "עמידר", בית ללא יסודות. לכן היינו מקצצים מידי פעם את ענפיו של העץ, שלא יצמח פרא.

שעות רבות של שמחה ונחת עברו על משפחתנו תחת עץ האורן. על משטח בטון שהיה יצוק סמוך לעץ הוצבה פינת ישיבה מאולתרת: ספסל מעץ מעשה ידי אבי, שולחן וכסאות ממתכת שההורים הביאו איתם ממצרים ומיטת סוכנות ישנה עליה מזרון קש ושטיח.

אהבנו להעביר את שעות הפנאי בפינה זו, שם שיחקנו שחמט, שש-בש ודומינו. בשבתות היינו פותרים תשבצים של עיתוני סוף השבוע.

חלפו הימים. אנחנו הילדים בגרנו, הקמנו משפחות ועזבנו את הבית. האחים נשארו לגור בהוד השרון, האחיות עברו לגור באופקים ובקיבוץ גבולות שבנגב. בסופי שבוע היינו נפגשים בבית ההורים וגם ילדינו, נכדיהם, ואפילו שני נינים, זכו לחסות בצלו של עץ האורן שבחצר.

ז'נט רובינשטיין עם נכדתה גלית מתחת לעץ האורן בחצר ביתה במגדיאל, 1972

ילדי משפחת רובינשטיין בחצר הבית במגדיאל, בצל עץ האורן, 1972. מימין: חנן (ג'וני), דינה, עליזה (ליזט) ובעלה ניסים בוזגלו (לימים בן אור), יוסי רובינשטיין, לפניו אבי רובינשטיין, הילדה גלית בן אור

ברטהולד (ברוך) רובינשטיין עם נכדו דרור בחצר ביתו, 1973

בשנת 1996 עברו הורי לגור ליד אחותי דינה בקיבוץ גבולות. הבית בהוד השרון נותר ריק. שלושה חודשים אחר כך נפטר אבי, והוא בן 77. כיבדנו את בקשתו להיקבר בבית העלמין שבקיבוץ גבולות, קרוב לארץ הולדתו מצרים, שם קבור אביו. כשקמנו מהשבעה, לאחר הביקור בבית העלמין, נסענו כולנו לבקר בבית ילדותנו.

לתדהמתנו ראינו שהענף המרכזי של עץ האורן נשבר וחלקו נפל על גג הבית. בעץ נפער פתח הפונה מעלה כלפי השמיים. העץ נראה כאילו הרכין את ראשו. השכנים סיפרו לנו שהענף נשבר ממש כמה שעות לפני שהגענו!

היינו המומים ונרגשים. האמנם צירוף מקרים? עשרות שנים עומד העץ חסון ודווקא ביום זה קורס הענף המרכזי שלו? הבאנו את סיפורנו בפני רב השכונה, הרב רפאל ביטון ז"ל. לרב לא היה ספק שאין מדובר בצירוף מקרים סתמי וכי הכל מכוון מלמעלה: "ראש המשפחה נפטר, והעץ הרכין את ראשו. וכך נאמר בתורה – כי האדם עץ השדה".

לאחר כמה שנים החלטנו בצער רב להרוס את בית המשפחה הישן ולבנות בית חדש על המגרש עליו עמד. עץ האורן גם הוא נגדע, אך בתמונות האלבום נותר חי, וכך גם הזיכרונות.

על סוודרים, סירות נייר, וכרמל מכוסה לבן

השלג הכבד שירד בחלקים נרחבים של ישראל בחורף 1950 הפתיע את כל תושבי הארץ. עבור חלקם היתה זו הפעם הראשונה בה חזו בתופעה.

אלכס רינגר בן החמש ואחיו אדם בן השבע, התגוררו אז עם הוריהם בבית דו־משפחתי ברחוב גלבוע בשכונת נווה־שאנן, חיפה. בימים רגילים, בשעות אחר הצהריים, לאחר תום הלימודים בגן ובבית הספר, היו משחקים ברחוב עם חבריהם ומשוטטים בטבע הסמוך לביתם, בשדות הבור הנרחבים שבין רחוב גלבוע לפינסקר. ככל ילדי השכונה, 'מחבואים' היה המשחק האהוב עליהם, אך גם 'תופסת', 'קלאס', 'בלוֹרות' ושאר משחקי ילדות מילאו את זמנם הפנוי. בינות לשיחי אלת המסטיק, קידה שעירה, סירה קוצנית ושאר צמחי הכרמל, חיו צבים וקיפודים. גם תנים היו באזור וחיות אחרות.

באותו השבוע של שלהי ינואר 1950 שינה רחוב פינסקר פניו והפך כולו לבן. אלכס ואחיו אדם יצאו נרגשים אל השלג. עימם יצא אביהם, משולם רינגר המכונה "שילק", מצוייד במצלמת ה"קונטקס 35" שלו להנציח את המאורע.

האחים רינגר צועדים בשלג, אדם מימין, אלכס משמאל, רחוב פינסקר, חיפה, ינואר-פברואר 1950. צילם אביהם משולם רינגר

וכך מספר אלכס:

בתמונה ניתן לראות את אחי ואותי, צועדים במורד הכביש המכוסה כולו בשלג. משני צדיו השדות בהם נהגנו לשחק שכוסו לבן. צעדנו בשלג שהגיע לנו עד הברכיים. על ראשינו חבשנו כובעי בֶּרֶט שקנו לנו ההורים, עטופים במעילי צמר, ומתחתם סוודרים שאימי, מרים, סרגה לנו. את הצמר היתה קונה בחנות צמר בשכונה וסורגת מינֵי לבוש לפי דגמים מחוברת סריגה. אהבתה לסריגה הביאה את אבי כמה שנים לאחר מכן להזמין לה מחוץ לארץ מכונת סריגה ידנית שבעזרתה יכלה לסרוג בנקל שורה אחר שורה בהעברת ידית מצד לצד.

האחים אדם ואלכס רינגר לבושים בסוודרים תואמים שסרגה להם אמם מרים, מביטים במגזין המציג תמונת דוגמן לבוש כמותם.. צולם במרפסת ביתם ברחוב גלבוע 40, חיפה. 1949. צילם: האבא, משולם רינגר

מכל מקום, באותו יום בשלג היינו לבושים היטב. אבי צילם אותנו, שני ילדים במרחב שכולו לבן. כמה ימים לאחר מכן פיתח את התמונות במעבדה שלו בבית. אבי היה מהנדס מכונות ותעשיין רב המצאות. צילום היה התחביב העיקרי שלו. את הפילם נהג לקנות בגלילים של 30 מטר אצל 'פוטו בן גד' בהדר ואת שאר הכימיקלים בחנות ממול. הדפסת התמונות מהנגטיבים היתה אירוע משפחתי משותף אצלנו, והתבצעה בדרך כלל בערב שבת, לאחר הדלקת הנרות והארוחה המשפחתית. אבא הציב את מכשיר ההקרנה מתוצרת "קודאק" על השולחן במטבח, ואת קערות הפיתוח על השיש. החלונות הואפלו ורק אור בטיחות אדום חלש איפשר להורים להסתדר בחשכת החדר. אבא היה מקרין את הפילם על נייר הצילום, ואמא היתה ממונה על הטבלת נייר הצילום בקערות הפיתוח, עד לשטיפה הסופית. בכל פעם שהופיעה התמונה על פני הנייר בקערת הפיתוח, היה זה בעיניי כמעשה קסם. בסיומו של הערב הושרו התמונות במים, ויובשו בשבת בבוקר על סדין לבן בסלון. מספר שעות לאחר מכן יכולנו כולנו להנות מהתוצאה ולהתפעל. כשבגרנו קצת למדנו גם אנחנו, הילדים, את המלאכה, וסייענו לאבינו במעשה הקסמים שלו. מאז בר המצווה שלי, עת קיבלתי מדודי מצלמת 'זורקי־4' במתנה, הפך הצילום לחלק בלתי נפרד מחיי. אני עוסק בצילום באהבה ובעניין רב ותפקידי כרכז "נשר נגלית לעין" מזמן לי הזדמנות להעמיק ולחקור בנושא דרך תצלומים של אחרים.

אשר לשלג – מאז 1950 לא נראה כזה על הכרמל, אבל חורף יש, וגם נכדיי עוזבים לשמחתי את המסכים ויוצאים לשחק בחוץ מדי פעם. את נכדתי יובל לימדתי להכין סירות נייר ולהשיט בשלוליות; רק לנעול מגפיים וזהו זה, משחק מן הטבע.

יובל משיטה סירות בשביל למרגלות ההר, יגור, דצמבר 2018, צולם ע"י אמה, שרון רינגר

מפולין לקרית ים: על מזחלת שלג וארנבים

השלג היה חלק בלתי נפרד מילדותו של יעקב למפרט (לימים נמרי), העיירה סקידל בפולין בה נולד וגדל היתה מכוסה לבן במשך שבועות רבים בחורף. יעקב וחבריו היו משחקים בשלג, בונים ממנו בובות, וגוררים זה את זה במזחלות.

כשבגר החליט יעקב לעלות לארץ ישראל. ביום חורפי ומושלג, בדצמבר 1932, התקבצו חבריו ומשפחתו של יעקב, בן העשרים ואחד אז, על מנת להצטלם למזכרת טרם נסיעתו. יום קר היה, וכל הנוכחים התעטפו במעילי צמר ופרווה ארוכים. יעקב נבדל מהם בלובשו מעיל עור קצר, מכנסיים צמודים ומגפי עור גבוהים.

דצמבר 1932. מכריו של יעקב נמרי בסקידל נפרדים ממנו טרם עלייתו ארצה. יעקב שלישי משמאל, בין אחותו ציפורה (פייגל) בבקס, וגיסו יהודה בבקס, שנרצחו באוושויץ.

יעקב עלה ארצה, התיישב בתל אביב, ובשנת 1938 התגייס לחיל הנוטרות. בשנת 1944, כשהיה מפקד תחנת הנוטרים בקרית ים, הכיר את חנה לבית טבצ'ניק, ילידת אוקראינה, ונישא לה. הזוג נמרי נשאר להתגורר בקרית ים בה גם נולדו שני בניהם, דוד ויוסי. הזכרונות מהחורפים המושלגים באירופה נראו כחלום רחוק, שלג לא ראו השניים מיום שעלו ארצה. מה רבה היתה ההפתעה בחורף 1950, עת הגיע השלג גם לקרית ים וכיסה אותה לבן.

בנו של יעקב, יוסי נמרי, מספר:

נולדתי בפברואר 1949, כך שאיני זוכר כמובן את הקריה מושלגת, הייתי אז פעוט, אבל הורי היו חוזרים ומספרים חויות מאותם ימים. אני זוכר את הסיפור על שכן, ידיד של אבי, אברהם סמורלי, שהגיע אל ביתנו נרגש בבוקר כשכל מה שהצליח לומר היה : "לבן! לבן! לבן! שו האדא?". כיליד עיראק שעלה לארץ הוא פשוט לא הכיר את התופעה, אין פלא שלא הבין מה רואות עיניו. אבי, שהיה כאמור "מנוסה" בענייני שלג, יעץ לשכן זה ולשאר השכנים לנער את ענפי העצים וכך הציל ענפים רבים מלהישבר תחת המשא הכבד.

באלבום התמונות המשפחתי שלי מצאתי שתי תמונות מחורף 1950. באחת עומדת אמי בחצר ביתנו המושלגת, ברחוב ביאליק 11, מחזיקה אותי בזרועותיה, הייתי אז בדיוק בן שנה, אחי דוד בן הארבע עומד לצידה.

תמונת חנה נמרי עם בניה בחצר ביתה בקרית ים.  צילום יעקב נמרי

בתמונה השנייה נראה אחי דוד על גבי מזחלת השלג שבנה לו אבי מקרשים שמצא, אני משער שאילתר על סמך זיכרונותיו ממזחלות השלג שבנו עבורו כילד בפולין.

תמונת דוד נמרי במזחלת השלג, צילום יעקב נמרי

מלבד הדאגה לעצים בחצר ביתנו דאג אבי גם לארנבים שגידלנו בחצר. הארנבים חיו בחצרנו במעין כלוב גבוה שהכין אבי מקרשים. המקום נקרא בפי כולנו "השפניה" למרות שגידלנו בו ארנבים ולא שפנים… הארנבים שימשו לנו למשחק וגם למאכל, זה היה נחוץ במיוחד בתקופת הצנע של שנות ה 50… בימי השלג בדק אבי שלשפניה שלום, ושהיא מכוסה היטב. כשפסק השלג התאושש גם התלתן שגדלנו בחצר ואבי יכל לקצור אותו בחרמש שהיה לו ולספק לארנבים גם אוכל.

שלג לא ירד מאז בקריית ים אבל הארנבים המשיכו להתרבות בחצר הבית עוד למעלה משלושים שנה, לשמחת ילדי המשפחה והשכנים. כשנפטר אבי בשנת 1982, כבר לא היה טעם בגידול הארנבים שהיו מזוהים איתו כל כך, בצער רב פירקנו את השפניה ומסרנו את דייריה הפרוותיים.

תמונת יוסי נמרי הנער עם שני ארנבים בחצר ביתו בקרית ים. טרם הועלתה לאתר. שנת 1963 בערך

 

 לאלבום חנה ויעקב נמרי, קרית ים