'שביל החלב' ברעננה- סיפורו של חלבן

"לפרה שלנו קראו 'שמחה', כי נולדה בשמחת תורה. לפרה השניה קראו 'חדווה'. הוריי היו חולבים אותן, ואת החלב מחלקים ומוכרים לשכנים. גם אני חילקתי חלב, למכרים שגרו רחוק יותר. אמי היתה ממלאת כד קטן בחלב, ולו מכסה וידית אותה תליתי על כידון האופניים. נסעתי בזהירות, מקפידה שלא ליפול. הייתי אז בת עשר בסך הכל. אמי היתה מכינה מהחלב גם גבינה, בתקופת הצנע גם מאכל פשוט היה נחשב מעדן". הזיכרונות של מיכאלה סלומון (אז מיכאלה בונין) טריים ושוקקי חיים, כמו לא עברו עשורים מאז ימי ילדותה, ברחוב ארלוזרוב ברעננה בשנות החמישים.

משפחת בונין בשדה מול ביתה, רחוב ארלוזרוב, רעננה, 1948 בערך

יעקב בונין, אביה של מיכאלה, עבד בשנים אלה כמנהל המחלבה של 'חברת אחוזה', שהיתה אז במושב גבעת ח"ן. כשנסגרה המחלבה פוטר יעקב ונאלץ למצוא מקור פרנסה אחר. בסכום המועט שחסך קנה סוס, עגלה, וזכות לחלוקת חלב באזור מרכז רעננה דאז.

מיכאלה נזכרת איך ביום הראשון לעבודה נשך הסוס את אביה, נשיכה בעקבותיה אושפז בבית חולים. כשהשתחרר והחלים קנה סוס חדש, ממושמע מקודמו, והחל לחלק חלב לתושבים באזור החלוקה שלו: רחובות מכבי, בורוכוב, הגליל והסביבה.

רישיון העסק של יעקב בונין לאחסון וחלוקת חלב ברעננה,1970.מדי שנה היה צורך לחדש את הרישיון (באדיבות ארכיון העיר רעננה)

"את החלב היה מקבל אבי בשעת בוקר מוקדמת מ'תנובה', בכדי מתכת גדולים וכסופים. את הכדים הללו היה מניח בעגלה, בה היה נוסע ברחובות, מצלצל בפעמון גדול וקורא "חלב, חלב". תושבי הבתים, בדרך כלל עקרות הבית, היו יוצאות אליו עם כלי ריק ומציינות את הכמות אותה הן מבקשות לקנות. מהכד הגדול היה מוזג אבי חלב לכלי קטן יותר, גם הוא ממתכת, שקראנו לו פשוט ה'ליטר', משום הכמות המדויקת אותה הכיל. מכלי ה'ליטר' מזג אבי חלב לכלי אותו הגישו לו הקונים בפתח הבית.

בשנים אלו, אמצע שנות השישים, הייתי אני אם צעירה. אני זוכרת איך לעיתים הייתי מטיילת בשכונה עם בתי הפעוטה אורית. כשהיינו נפגשים היה אבי מעלה אותה לעגלה ומושיב אותה לידו, לא היתה מאושרת ממנה. לסוס קראו 'קולומבוס', והוא הפך להיות ממש חלק מהמשפחה.

יעקב בונין ליד ביתו ברחוב ארלוזרוב ברעננה, עם נכדיו יובל קלנר (בזרועותיו)ואורית סלומון (עומדת), 1964 בערך

בשלב מסוים נוספו גם מוצרי חלב נוספים לעגלה, תוצרת 'טרה' ו'טנא נוגה'. קיבלנו לבן וגבינות עטופות בנייר פרגמנט. אריזות פלסטיק לא היו אז. עד היום אנו נזכרים בצחוק באחת השכנות, שמינתה עצמה ל'מבקרת איכות': מדי בוקר היתה מתגנבת לעגלה, מסירה את האריזה וטועמת, בלי שום בושה, ממוצרי החלב. אבי 'התפוצץ' אבל לא אמר לה מילה. רעננה היתה קטנה אז והקפדנו מאד על יחסי שכנות טובה, גם אם נדרשו ויתורים או העלמת עין כדי לשמור עליה.

כשהחלו לשווק חלב בבקבוקי זכוכית עם מכסה מנייר אלומיניום, היתה החלוקה פשוטה יותר: לא היה עוד צורך למזוג ולהעביר לכלי הלקוחות. אבי היה מניח בפינת הרחוב ארגז עם בקבוקי חלב, אמי היתה מפזרת אותם בין הבתים, בהתאם למה שסוכם עם הלקוחות. לעיתים שילמו במקום, ולעיתים קנו בהקפה והיו משלמים אחת לשבוע. את בקבוקי החלב הריקים היו הלקוחות מחזירים יום או יומיים לאחר מכן."

בשנות השבעים הפסיק יעקב בונין לחלק חלב, משום שרב תושבי רעננה התרגלו לקנות חלב במכולת ובמרכולים. לחלוקת החלב מדלת לדלת לא נותר מקום בעולם המודרני, אך זיכרון דמותו של מחלק החלב, או 'החלבן', כפי שנקרא אז, נותר חי ורענן בקרב רבים. בארכיון העיר רעננה, המקום בו תיעדו את אלבומי התמונות של משפחות בונין וסלומון, במסגרת מיזם "רעננה נגלית לעין", תלוי ציור המנציח זיכרון זה.

'מחלק החלב', שייקה בן יליד, שמן על בד. מתוך תערוכת הציורים שלו "החיים של פעם" המוצגת דרך קבע במרכז ללימודי תולדות רעננה.

לאלבום משפחת בונין, רעננה נגלית לעין 

לאלבום מיכאלה סלומון, לבית בונין, רעננה נגלית לעין 

סייעה בתיעוד האלבומים: אורית גרוסמן

על פרה במושב, והכנה ביתית של מוצרי חלב

בשנת 1930 הגיע מהמושבה מגדיאל זוג חלוצים צעיר, שושנה ושלמה סוכובולסקי, לשטח שומם בין חדרה לכפר סבא. בשטח זה הקימו הם וחבריהם, בני העלייה הרביעית מגרעין תל אביב, ישוב חדש בשם 'ארגון חקלאי תל אביב', לימים המושב השיתופי עין ורד.

רכושם הדל כלל מספר בגדי עבודה, כמה כלי מטבח, ופרה אחת בשם 'עתידה'. באותה שנה, כך מספר בנם, עמוס סוכובולסקי,  הבחינו כי הפרה "דורשת", כפי שנהגו לכנות זאת בסלנג החקלאי דאז.

הפר הקרוב נמצא אז בעין חי, לימים כפר מלל. שלמה קשר חבל לצווארה של הפרה והוביל אותה אל הפר. הם יצאו השכם בבוקר ושבו בערב, כעשר שעות הליכה, בקצב הפרה. המסע השתלם: 'עתידה' התעברה, ותשעה חודשים לאחר מכן נולדה עגלה, תוספת משמעותית ביותר למשק החלב הצנוע של הזוג סוכובולסקי.

את הפרות חלבו בידיים: שלמה בנה מעץ שרפרף נמוך, כעשרים סנטימטר גובהו. החולב היה מתיישב על השרפרף, וממקם דלי צר בין רגליו, ששמרו עליו לבל יתהפך. לאחר ניקיון עטיני הפרה היה מתחיל תהליך החליבה. מקצת מהחלב שימש לצרכי הבית, אך את הרוב מכרו ל'תנובה'.

שלמה סוכובולסקי חולב פרה ברפת שלו, מושב עין ורד, שנות הארבעים

בספטמבר 1940, הפציץ חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, במסגרת קרבות מלחמת העולם השנייה, ולמעלה ממאה איש נהרגו. בעקבות אירוע טראומטי זה הגיעו לעין ורד "פליטים" רבים מאיזור תל אביב, ושכרו חדרים בבתי התושבים.

לחלב ולמוצריו נוצר ביקוש גדול, ושושנה החליטה להרחיב את ייצור מוצרי החלב הביתיים ולמכור מהם לתושבים החדשים שביישוב. לשם כך לקח הזוג סוכובולסקי הלוואה וקנה מקרר חשמלי, מוצר נדיר בימים הללו, סופירטור ומחבצה ידנית.

בעזרת הסופירטור הפרידו את נוזל החלב לחלב רזה ולשמנת. מהחלב הכינה שושנה גבינות ולבן, ומהשמנת היתה מייצרת חמאה, באמצעות המחבצה.

ה'סופירטור', כלי להפרדת השומן מהחלב. נקנה בשנת 1940 ושימש את משפחת סוכובולסקי ממושב עין ורד במשך שנים.

מחבצה ידנית להכנת חמאה, נקנתה בשנת 1940 על ידי שושנה סוכובולסקי, לשימוש המשפחה

פעולת החביצה בעזרת המכשיר לא היתה קלה. את הידית היה צריך לסובב בכוח כעשרים דקות, עד שהיתה השמנת מתגבשת לחמאה מוצקה. "אמי עשתה זאת בהתמדה וביעילות", מספר עמוס, "היא היתה נחושה וחזקה פיזית. כשעלתה כחלוצה לארץ בשנת 1926, השתתפה בסלילת רחוב בן יהודה בתל אביב, שם ניתצה בפטישים סלעים לחצץ, כך שניסיון בעבודה קשה היה לה…

מקצת מהשמנת היתה אמי מפרישה מן הכמות המיועדת לחמאה, והיינו אוכלים אותה בתוספת לירקות מגינת הירק שהיתה לכל משק במושב. אחת לשבוע היתה אמי מגישה לנו שמנת עם תפוחי אדמה מבושלים במקום מנה בשרית, בכדי לחסוך. אמי גרסה ש"אוכל בריא הוא אוכל זול" וזלזלה במתענגים על מעדנים יקרים. "ממילא הם אוכלים לבית הכיסא", היתה אומרת.

עמוס זוכר שבגן הילדים היו מחלקים תה בכוסות זכוכית עבה, ואחר כך שוטפים אותן ומחלקים בהן לבן לילדים. כשחזר הביתה היה נכנס לרפת, אימו היתה משקה אותו בחלב ישירות ב"שפריץ" מעטיני הפרה. כשגדל עמוס, החל גם הוא לחלוב את הפרות שבחצר הבית. "אמא היתה מתלוננת שאבא לא יודע לחלוב, שבמקום ללחוץ את הפטמות הוא מושך אותן. כילד צפיתי בשניהם חולבים, ולמדתי על סמך הצפייה בהם את המלאכה.

עמוס סוכובולסקי, עם העגלה נוגה, בחצר ביתו במושב עין ורד, 1950. צילום: מאיר מנדלין.

משפחת סוכובולסקי בחצר ביתה בעין ורד: ההורים שלמה ושושנה עם ילדיהם עמוס ורחל (לימים כהן), 1950. צילום: מאיר מנדלין.

את החלב נהגו התושבים להביא בכדים של עשרה ליטרים למחלבה שבמושב. שם היו עורכים בדיקות לתוצרת, מודדים בעיקר את אחוזי השומן שבחלב. עבור חלב שלא היה שמן מספיק – שילמו פחות. את החלב שהביאו התושבים שפכו לכדים גדולים והעמיסו על רכב גדול. לרכב היו מצרפים ארגזי עץ עמוסי ביצים.

בבוקר היה הרכב נוסע ל'תנובה' בתל אביב, ובערב חוזר עמוס בגרעינים ותערובת למאכל הפרות והעופות. שיר הילדים המפורסם, אותו שרתי לילדי ולנכדי, דומה שנכתב בדיוק על המושב שלנו:

האוטו שלנו גדול וירוק
האוטו שלנו נוסע רחוק
בבוקר נוסע, בערב הוא שב
מביא הוא לתנובה ביצים וחלב".

אלבום שלמה ושושנה סוכובולסקי, עין ורד, לב השרון נגלית לעין

אלבום מירה ועמוס סוכובולסקי, עין ורד, לב השרון נגלית לעין

סייעה בתיעוד האלבומים: ענת צפתי

 

 

 

עלייה, התיישבות, נפילת האב ושבי הבן: סיפור משפחת ברכה כתמצית תקומת ישראל

פעמיים ניסה שלמה ברכה (יליד 1901) לברוח ממקום מגוריו בחאלב שבסוריה לישראל, וכשל בחצית הגבול. למרות זאת, נשארה כמיהתו לעלות ארצה עזה כשהיתה.

מאחותו שרינה, שכבר עלתה לארץ, ביקש שלמה לנסות ולהשיג משלטונות המנדט סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו להגיע ארצה בצורה חוקית. מה רבה היתה שמחתו כאשר המשימה הוכתרה בהצלחה. בשנת 1935, לאחר יומיים וחצי מתישים בדרכים, הגיעה לחיפה משפחת ברכה: שלמה, אמו שמחה, אשתו רחל וארבעת הילדים: מרגלית, יהודה, יצחק ועובדיה. בשלב ראשון התמקמו ליד משפחת האחות שרינה בירושלים, ושלמה  החל לעבוד בבניין ובסיתות אבנים אצל גיסו הקבלן.

הדרכון הסורי של משפחת שלמה ורחל ברכה מחאלב, כתוב ערבית וצרפתית. תאריך הנפקה: 22.7.1935.

לאחר כשנה עברה המשפחה להתגורר בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, ושלמה עבר לעבוד בבית דפוס. שני בנים צברים נוספו למשפחה: אליהו ומשה. השנים הן שנות המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרפ"ט), וביתם, ברחוב מזרחי ב' (כיום רחוב קורדוברו), נמצא סמוך מאוד לגבול עם יפו, שהיה אז מתוח ביותר.

באותו רחוב ממש, בדירה בבניין מספר 8, הסתתר במשך שלושה שבועות בחורף 1942 מפקד הלח"י, אברהם 'יאיר' שטרן. ב-12 בפברואר 1942 פרצו  קציני הבולשת לדירת המסתור ובמהלך אירוע דרמטי ירו שלוש יריות ב'יאיר' והרגו אותו. עובדיה הבן, שהיה אז כבן עשר, זוכר היטב את עשרות החיילים הבריטים שהגיעו לרחוב ואת הדי המהומה שהתחוללה שם, אותם שמע מביתו.

בתקופה סוערת זו של לפני קום המדינה, התגייסו הבנים יהודה ויצחק לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל, במסגרת גרעיני תנועת 'בני עקיבא' בה היו חברים. יהודה יצא לקיבוץ שדה אליהו ויצחק לקיבוץ טירת צבי, שניהם בעמק בית שאן. לאחר שלוש שנות הכשרה חבר הגרעין של יהודה לגרעין נוסף ויחדיו הקימו, בשנת 1945, את קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון.

יצחק וחלק מחבריו עברו לישיבה בכפר הרא"ה. במרץ 1946 הם החליטו לעלות לבירייה ב', יישוב שהוקם כמחאה על כך שהמבצר והישוב בירייה פונו על ידי הבריטים חודש לפני כן. הבריטים פינו אותם בתקיפות אך הם חזרו ושבו למקום. נוכח עקשנותם נכנעו הבריטים ואיפשרו לכעשרים מבני הגרעין, ביניהם יצחק, להישאר בבירייה ובמבצר.

בשנים אלה נשלח האב שלמה על ידי ארגון ההגנה לשרת כנוטר במשמר הרכבות, והוצב בתחנת הרכבת בתל אביב, מול בניין "בית הדר", בו שכנה המפקדה הבריטית.

מסדר הנוטרים בתחנת הרכבת, תל-אביב, שנות הארבעים. שני מימין: שלמה ברכה.

ב 2 בינואר 1947 התרחש אסון: אנשי מחתרת האצ"ל תקפו בנשק קל את המפקדה הבריטית. בתגובה השיבו החיילים הבריטים אש לכל הכיוונים, כולל לכיוון תחנת הרכבת והנוטרים. שלמה ברכה שעמד על משמרתו נפגע קשה מהיריות, ולמחרת נפטר מפצעיו.

הבן משה, שהיה אז כבן שמונה, מספר: "לא ממש הבנתי שאבי נהרג. אני זוכר ששיחקתי בחצר הבית עם ילדי השכנים. מיד לאחר שקיבלה אמי את הבשורה המרה הגיעו מכרים רבים לביתנו, אני מניח שהיא סיפרה לי את שקרה אבל לא קלטתי. בשלב מסוים חזרתי לשחק בחצר עם החברים, הם אמרו לי "אבא שלך ז"ל", נכנסתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה ז"ל, ומתי אבא יחזור. רק אז הבנתי שכבר לא יחזור לעולם…"

שלמה ברכה הובא למנוחת עולמים בחלקת מגיני העם בבית העלמין בנחלת יצחק בתל אביב, בהלוויה גדולה בה השתתפו גם פלוגת נוטרים וקצינים בריטים מחיל משמר הרכבות.

אבל כבד נפל על משפחת ברכה לאחר ששלמה נהרג, אך עד מהרה היו חייבים כולם לשוב לשגרת חייהם. האם רחל נאלצה לצאת לעבוד בעבודת ניקיון במשרד הביטחון בקריה בתל-אביב, על מנת לפרנס את הילדים הצעירים שנותרו בבית, ביניהם הפעוטה נעמי בת השנתיים. הבן הבכור עובדיה בן ה-15, קיבל עליו אחריות כראש נוסף למשפחה ויוצא אף הוא לעבוד, בצד אימונים טרום צבאיים שעבר בארגון "מצדה".

בסוף אותה שנה התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה ופרצה מלחמת העצמאות. קרבות קשים התחוללו באיזור גוש עציון, שם נמצאו יהודה וחבריו. יום למחרת הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948, לאחר התקפה מסיבית על יישובי הגוש, נכנעו גם מגיני היישוב משואות יצחק. יהודה ברכה וחבריו נשלחו למחנה השבויים אום אל-ג'מאל בירדן. רחל ברכה התמודדה בגבורה עם חוסר הוודאות לגבי גורל הבן, לצד שאר קשיי הקיום. תשעה חודשים אחר כך שוחררו השבויים דרך שער מנדלבאום בירושלים. בני משפחתו של יהודה קיבלו בהתרגשות רבה את פניו, כמו גם המונים נוספים שעלו לירושלים לרגל המאורע.

בתום מלחמת העצמאות, עמדה המדינה הצעירה בפני אתגרים כבירים ושנים לא פשוטות, בלשון המעטה. הבת מרגלית ברכה, בוגרת 'בית החלוצות' של רחל ינאית בן-צבי בירושלים, סיימה את שירותה הצבאי בחיל המודיעין ונרתמה לאתגר החשוב מכולם: קליטת העלייה. לאחר שעברה קורס מזורז בהוראה עברה להתגורר בקרית שמונה. במעברה שהוקמה שם לימדה מרגלית את ילדי העולים שאך זה הגיעו לארץ.

 

מרגלית ברכה (לימים צור) בכניסה לבית החלוצות, שכונת רחביה, ירושלים, 10.3.1947.

מרגלית ברכה (לימים צור) כחיילת במדי צה"ל, 1949. צילום: תל אביב 107 'פוליפוטו'.

בעת שמרגלית לימדה את העולים, היה אחיה עובדיה בקורס מכ"ים. מאוחר יותר עבר קורס נהיגה צבאי ושירת כנהג משאית בחיל החימוש.

עובדיה ברכה וחברים בקורס מ"כים בצה"ל, מחנה דורה, נתניה, 1950-1951.

בשנת 1957 התגייס גם הבן משה לצה"ל ושירת בחיל התותחנים.

 

משה ברכה (מימין) וחברים ליחידה בחיל התותחנים, צריפין. 1.1.1960. ברקע: תותח נגרר הוביצר 155 מ"מ. צילום: פוטו האחים אהרונסון, תל אביב.

לימים הקימו האחים והאחיות לבית ברכה משפחות לתפארת, חלקם אף כתבו את זיכרונותיהם. באלבום של משפחת ברכה באוסף רחובות נגלית לעין מופיעים התצלומים וקורות המשפחה.

אלבום משפחת שלמה ברכה, 'רחובות נגלית לעין'.

הבן משה ברכה תיעד את האלבום, בהתבסס על שיחות עם אחיו ועיון באלבומי התמונות המשפחתיים. סייעה לו רכזת המיזם דאז, גליה פרחי.

 

 

 

 

"כדי להראות להם שהם לא הצליחו!"- על חתונה בברגן בלזן ועל סוודר עם סיפור מיוחד

"את הסוודר סרגה אמא מצמר גרבי חיילים נאצים", כך מספרת רבקה פינקלשטיין (לבית טיבלום) ממושב נורדיה, כשהיא נזכרת באחד מפריטי הלבוש של אמה, טובה ג'וצה טיבלום (לבית וולד). "מגיל צעיר הכרתי את הסיפור: אמא שרדה את ברגן בלזן ונשארה במקום לאחר ששוחרר והפך למחנה עקורים. במחנה עבדה במיון מדים וגרבי צמר של חיילים נאצים ששבו מהמלחמה. יום אחד החליטה לעשות מעשה: היא פרמה כמה זוגות גרביים ובעזרת שני מקלות סרגה לעצמה סוודר, בצבעי אפור וחום, כצבע הגרביים. את הסוודר הזה היא לבשה בגאוה עשרות שנים, הרבה אחרי שעלתה ארצה.

טובה גוצ'ה וולד בסוודר שסרגה מגרבי חיילים נאציים, תמונת פספורט, גרמניה, 1946. לאחר מותה נתרם הסוודר ליד ושם במסגרת מיזם 'איסוף השברים', והוא מוצג בתערוכת הקבע שבכניסה לספרייה.

כשהייתי ילדה זה נראה לי לגמרי טבעי. בנגוד לבתים רבים בהם לא הזכירו את תקופת השואה , אצלנו דיברו וסיפרו חוויות גם מהתקופה "ההיא", והסיפורים ליוו ומלווים אותי ואת אחיותי עד היום. על הזוועות שפקדו את הוריי לא שמענו, הם האמינו ש"ילדים צריכים לגדול רק על סיפורים טובים", אבל בזיכרונות אחרים, של גבורה, תושייה והישרדות, בהחלט שיתפו אותנו.

שמענו גם סיפורים רבים על תקופת הילדות של הורינו בפולין: אבא סיפר שהיה שובב גדול כילד, סיפר איך למד לשחות בנהר הוויסלה וגם 'לקפוץ ראש' לתוכו, על ציד העכברים בתחנת הקמח המשפחתית… אמא סיפרה על המטפלת הגויה שאהבה, על הספה הירוקה בסלון הבית, על אוסף מיניאטורות הזכוכית… גם על חוויותיו מבחרותו סיפר לנו אבא, בפרט על הסוסים בהם טיפל כשהיה פרש מצטיין בחיל הפרשים הפולני".

מכל הסיפורים, אהבו רבקה ואחיותיה התאומות, דינה ושרה, לשמוע את הסיפור על חתונתם של הוריהן, טובה ומנשה טיבלום. השניים הכירו במחנה העקורים ברגן בלזן, והחתונה נערכה בסוף חודש אוגוסט 1947 במחנה. את החופה ערכו בבית בו התגורר בזמן המלחמה מפקד מחנה ברגן בלזן. המיקום נבחר לא רק בגלל שהיה הבית מרווח ומוקף בגן מטופח, אלא בעיקר לשם ההתרסה קבל עם ועדה, או כדברי טובה: "כדי להראות להם שהם לא הצליחו!"

שמלת הכלה אותה לבשה טובה נשלחה למחנה מארצות הברית, ועברה מכלה לכלה. את השמלה התאימה טובה, שלמדה תפירה ותדמיתנות, למידותיה. החברות במחנה הכינו כיבוד מעשה ידיהן.

שמחת החתונה נמהלה בעצב, על כל קרובי המשפחה והמכרים הרבים שנספו בזמן המלחמה ולא זכו להשתתף באירוע. חברים מהמחנה, לבושים במיטב בגדיהם, מילאו את תפקיד ההורים שנספו והובילו את בני הזוג לחופה. את הכתובה הכין הרב של הצבא האמריקאי ששהה במחנה, הוא גם זה שקידש את בני הזוג. אחד מהנוכחים צילם את האירוע, והתצלומים נמסרו למזכרת לזוג הטרי.

חתונת מנשה טיבלום וטובה גוצ'ה ולד, מחנה העקורים ברגן בלזן, גרמניה, 28.8.1947.

מנשה טיבלום וטובה גוצ'ה ולד כחתן וכלה, מחנה העקורים ברגן בלזן, גרמניה, 28.8.1947. התמונה צולמה בגן הבית של מפקד מחנה ברגן בלזן, שם נערכה החתונה.

כתובתם של מנשה טיבלום וטובה גוצ'ה ולד, 28.8.1947. המסמך נפתח בציון הזמן והמקום: "בשלישי בשבת עשרה ימים לחודש אלול, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושבע לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן, ברגן בלזן יגן עליה אלוהים…" בתחתית הכתובה חתימת בית הדין הרבני "בערגן בעלזן".

זמן קצר לאחר החתונה קיבלו הזוג טיבלום את הסרטיפיקט המיוחל והחליטו לעלות ארצה. בנמל גנואה שבאיטליה עלו על סיפונה של האונייה 'ארגנטינה' עם מאות שורדי שואה נוספים, רובם עולים בלתי לגאלים. האונייה הגיעה לחופי חיפה ב-10 בינואר 1948 והזוג התמקם במגדיאל.

מנשה וטובה גוצ'ה טיבלום על סיפון האוניה 'ארגנטינה', בדרכם לארץ ישראל, נמל גנואה, איטליה, דצמבר 1947.

כרטיס העולה של טובה גוצ'ה טיבלום, מוחתם על ידי המשרד הראשי של הסוכנות היהודית בברגן בלזן.

כשלושה שבועות לאחר הכרזת המדינה, בזמן הפצצות המצרים על תל אביב, ילדה טובה ברמת גן את בתה הבכורה רבקה. לאחר כשנתיים נולדות התאומות דינה ושרה.

מבד שמלת הכלולות שלה, אותה הביאה מגרמניה, תפרה טובה תחפושת של מלכת אסתר לבתה רבקה. את תמונות החתונה, אותן שמרה בקופסת עץ מיוחדת, היתה מציגה לבנותיה כשהיו חולות ולא הלכו לבית הספר, מספרת לבקשתן שוב ושוב את הסיפור המרגש.

רבקה טיבלום (עומדת) ואחיותיה דינה (מימין) ושרה (משמאל) בתחפושות פורים. רעננה, שנות החמישים. צולם בסטודיו ברחוב אחוזה בעיר. את שמלת "מלכת אסתר" של רבקה, תפרה אמה טובה גוצ'ה מבד שמלת כלולותיה.

לימים נישאו הבנות והקימו משפחות. בשנת 1992 סיימה דגנית פינקלשטיין, נכדתם הבכורה של טובה ומנשה, את קורס הקצינות כחניכה מצטיינת. כשענד הרמטכ"ל ברק את סיכת הקצין על דש חולצתה של דגנית פרצה טובה בבכי. היא חשפה את זרועה עם המספר הכחול המקועקע עליה ואמרה "היום ניצחתי סופית את הגרמנים! הראתי להם שהם לא הצליחו!"

לינק לאלבום רבקה טיבלום פינקלשטיין, לב השרון נגלית לעין

את האלבום תיעדה רבקה פינקלשטיין

"תפרו לי בגד עם כיסים": ליל הסדר בקיבוץ גליל ים

"בתקופתי, ילדים בגיל הגן לא הורשו להשתתף בליל הסדר", מספרת נעמי צעירי (לבית מנהיימר) שנולדה וגדלה בשנות הארבעים והחמישים בקיבוץ גליל ים. "אני מניחה שהמבוגרים לא רצו שנפריע לסעודה ובעיקר לטקס הארוך של קריאת ההגדה הקיבוצית. כבכל ערב נשלחנו גם ביום זה לבית הילדים והתארגנו לשינה בהשגחת מבוגר אחראי. אני הייתי 'ילדה טובה ירושלים', אבל בשכבת הגיל שלי היו כמה שובבים נועזים. בליל סדר אחד, כשהייתי בת ארבע או חמש, מרדנו: פתחנו את ברזי המים שב'אמבטיה הגדולה' ונתנו למים לזרום ולזרום, עד ש'חדר הטיפול', כך קראו למקום בו מתרחצים ומתלבשים, הוצף… ההתרגשות נמהלה בשמחה וגם מפחד משומרת הלילה, שכמובן גילתה את המעשה וגם כעסה עלינו כצפוי. לא זכור לי שהצטערנו. לאירוע קראנו 'משה בתיבה', פסח או לא פסח…"

ההשתתפות בליל הסדר נמנעה אמנם, אך הילדים הקטנים בקיבוץ חגגו אף הם את החג. בבוקר שלפני ליל הסדר מצא כל ילד בתאו בגדים חדשים, שנתפרו עבור מידותיו במתפרת הקיבוץ. בגדי החול כללו בדרך כלל גופיה, חולצה משובצת ומכנסים קצרים, בגדי החג כללו חולצה לבנה, מכנס לילדים, חצאית צבעונית לילדות. את הסט החגיגי השלימו גרביים לבנים וסנדלים 'תנכיים' חומים שנחשבו אז, לדברי נעמי, 'שיא היופי'.

נעמי מנהיימר (לימים צעירי) בחולצה משובצת. קיבוץ גליל ים, 1954

את הבגדים החדשים חנכו הילדים כבר באותו היום בשעות אחר הצהריים, עת התאספו כל חברי הקיבוץ בשדה השיבולים לטקס קציר העומר. נעמי זוכרת טקס קבוע וקצר: קבוצת צעירים חסונים, חברי הקיבוץ כמובן, היתה ניצבת בשדה, הקהל עמד מסביבה. אחד הצעירים מהקבוצה היה שואל את הקהל: האקצור? והקהל היה עונה בקול גדול: קצור, קצור! שואל: במגל זה? ונענה ב: זה, זה! לאחר מכן היה מכריז: והרי תחילת קציר העומר! אז החלו הקוצרים במלאכתם, קצירה סמלית של שיבולי שעורה, כשהקהל כולו שר את השיר "שיבולת בשדה". השיבולים שנקצרו נאספו לאלומות והובאו אחר כבוד לחדר האוכל, שם שימשו כתפאורה לריקודי הילדים הבוגרים בליל הסדר.

נעמי מנהיימר (לימים צעירי) בבגדי חג הפסח החדשים, ברקע שדה השיבולים של קיבוץ גליל ים, שנות החמישים

בשעה היעודה בערבו של אותו יום התייצבו כל החברים בחדר האוכל, שסודר וקושט מבעוד מועד. מקובל היה לארח קרובי משפחה מחוץ לקיבוץ, ששמחו תמיד להצטרף לאירוע הייחודי. אמה של נעמי נהגה להזמין לליל הסדר שתי נשים עריריות אותן הכירה בצעירותה, בתקופת ההכשרה במשק הפועלות בנהלל.

חולצתם הלבנה של כל הנוכחים היוותה את סממן הלבוש החגיגי היחיד כמעט. חברות הקיבוץ לא נהגו להתאפר או לעצב את שיערן בתסרוקת מיוחדת, וגם אם העזו לענוד תכשיט, היה זה תכשיט צנוע שאינו מושך תשומת לב. עם זאת, על הכל שרתה אווירה של חגיגיות והתרגשות גדולה.

ליל הסדר אורגן ברובו הגדול על ידי החבר חנן דוד, 'יקה' קפדן, ש'סדר' היה שמו השני… במשך שנים היה אחראי על מלאכת המחשבת של סידור השולחנות, כך שכל חבר וחברה ישבו ליד בני משפחתם ואורחיהם. הוריה של נעמי, עליזה וחנן, ישבו תמיד ליד אילזה, אחותו של חנן ומשפחתה, גם הם חברי הקיבוץ. תכנית ליל הסדר כללה הופעה קצרה, ארוחה בה כיכבו כבד קצוץ ומרק עם קניידלך, וגולת הכותרת: קריאת ההגדה הקיבוצית.

חנן דוד, מלבד היותו אדם אחראי ואיש סדר, ניחן גם בכישרון אמנותי. את ההגדה של קיבוץ גליל ים עיטר וכתב חנן בכתיבה תמה, והיא התבססה על ההגדה שכתב אריה בן גוריון מקיבוץ בית השיטה. היו בה קטעים מתוך ההגדה המסורתית, לצד קטעי מלל ושירים הקשורים לטבע: חילופי העונות, מחזור היבול, תפילה לטל וכדומה.

"שיר אביב", הגדת קיבוץ גליל ים

ליד צלחתו של כל סועד בליל הסדר הונח עותק של ההגדה הקיבוצית. מהטקסט הושמטו אמנם רוב הקטעים המבטאים את הפן הדתי, אך להרגשתה של נעמי דמתה קריאת ההגדה לקריאה בספר תפילה ולוותה בהתרגשות גדולה.

לכל חבר וחברת קיבוץ היה קטע קבוע מראש, אותו הקריא בכל ליל סדר במשך שנים. את מילות השירים ידעו החברים בעל פה. "אמנם היה חבר קיבוץ שמונה ל'אב הסדר'", מספרת נעמי, "אבל כולם ידעו בדיוק מי קורא ומתי, וגם ידענו איך: מי במבטא ארץ מוצאו, מי בעברית צחה ללא מבטא, מי בקצב איטי, מי בהטעמה מתנגנת, מי ביובשנות ומי בפאתוס….

קטע הקריאה הזה היה משמעותי וחשוב מאוד להורי, ובפרט לאבי חנן. שנים רבות לאחר שעזבתי עם משפחתי הצעירה את הקיבוץ עוד היינו מגיעים מדי שנה כולנו – בעלי אבי, אני ובנותינו גל, אורית ואפרת – לחגוג את ליל הסדר הקיבוצי בגליל ים. למען הנוסטלגיה, אך גם מהחשש שליווה את אבי פן 'יקחו לו את הקטע שלו' אם ייעדר חלילה מליל סדר אחד.

ליל סדר בחדר האוכל בקיבוץ גליל ים. מימין: חנן מנהיימר, בתו נעמי צעירי, נינתו, ונכדתו גל,1995

פעם אחת בלבד, כשהייתי חיילת, השתתפתי בסדר פסח שנערך בביתו של חבר דתי. הרגשתי שזהו סדר 'מהחלל החיצון' ממש. את ההגדה המסורתית לא הכרתי עד אז. להפתעתי הסתבר לי לדוגמא, ש"חד גדיא" המקורי נכתב בארמית, בהגדה שלנו הוא היה בעברית וגם הסתיים בשור. עד היום זו תעלומה בעיני, מדוע השמיטו את מלאך המוות, אולי חשבו שיפחיד את הילדים.

"חד גדיא"', ללא אזכור של מלאך המוות בסופו, הגדת קיבוץ גליל ים

בתחילת שנות האלפיים הפסיקו לחגוג את ליל הסדר המשותף בקיבוץ. את ההגדה הקיבוצית הזכורה לי משנות ילדותי איפסנו בארגזים. העזתי לבקש, ואכן קיבלתי בחפץ לב, עשרים עותקים ממנה. עותקים אלה משמשים אותנו בכל שנה מאז, בעת קריאת ההגדה בליל הסדר בביתי.

גם אצלנו מחלקים מראש את קטעי הקריאה. אבי, בעלי, עושה זאת באהבה ובתבונה. אני קוראת תמיד את הקטע שקראה אמי בקיבוץ בזמנו, ובתי הבכורה גל קוראת בקביעות את הקטע שהיה קורא אבי: 'ויוגד למלך פרעה כי ברח העם…'. לשמחתי, אוהבים כל בני משפחתי את ההגדה הקיבוצית ואנו קוראים בה בשמחה ובהתרגשות גדולה.

לצפייה באלבום נעמי ואבי צעירי, קריית ביאליק נגלית לעין, תיעדה: נעמי צעירי

"הלילה הזה כולנו מסובין": ליל הסדר של משפחת לוי בפרדסיה

משפחת לוי הצעירה – ניסים, שושנה וראובן בנם בן השנה – עברה להתגורר בפרדסיה, שאז עוד כונתה 'שכונת יונה', באביב 1946. באותם ימים כללה השכונה הקטנה כעשרים משפחות בלבד, כולן מקרב יוצאי תימן, ומשפחת לוי חברה אליהן במסגרת מהלך יזום לעיבוי הישוב.

המשפחה קיבלה דונם של אדמה ובית דו משפחתי בן חדר קטן אחד ומטבחון; בית השימוש שנבנה בחצר שימש ארבע משפחות. שנה לאחר המעבר לפרדסיה נולדה הבת אלישבע, המתגוררת במקום עד היום, וכך היא מספרת:

"הוריי גידלו שבעה ילדים, בתנאים לא פשוטים, אבל תמיד הסתדרנו. היינו משפחה מלוכדת ואוהבת. נעים ושקט היה בבית, שקט כל כך שלעיתים אפשר היה לעבור מחוץ לבית ולחשוב שהוא ריק מאנשים… הכל נעשה בנחת ובמתינות. אמי היתה אשה מקסימה, אוהבת ותורמת בצנעה לזולת. עקרת בית חרוצה, שעבדה גם בקטיף בעונה וניקתה בתים במושבים הסמוכים של ה"שיכנאז", כפי שקראה להם. יחסים נהדרים נרקמו בינה לבין מעסיקיה, לעיתים היו באים לביתנו לאכול לחוח, פיתה תימנית, ומתפלאים מהיכן יש לאמא סבלנות לעשות את כל החורים…"

לקראת חג הפסח נוספו לעבודות השגרה משימות נוספות ובראשן הניקיונות, ביעור החמץ והגעלת הכלים. במרכז היישוב הקטן, שהיה אז רובו חולות ללא כביש, הבעירו מדורה ועליה העמידו דוד גדול עם מים. כל משפחה היתה צוררת בשק את כלי הבישול, הצלחות והכוסות ומגיעה למקום על מנת להגעיל את הכלים.

במלאכת ניקיון הבית השתתפו כל הילדים. אלישבע נזכרת שאת כיסאות העץ גירדו בסכין כדי לוודא שאין חמץ בין הסדקים, את מזרוני הקש ומיטות הסוכנות הוציאו לאיוורור בחצר. את הרצפה שפשפו, וגם את הקירות.

"לאחר כל ההכנות והניקיונות", צוחקת אלישבע, "הבישול לארוחת ליל הסדר כבר נראה קל ופשוט. הסעודה כללה "פתות" – מרק תימני לתוכו מפוררים מצה, שהיה אהוב מאוד על כולנו, תפוחי אדמה, חילבה וסחוג. על השולחן הונחו זרוע, מרור, מצה, ביצה ו"דוקה", היא החרוסת התימנית, העשויה מתמרים, צימוקים, יין ושומשום קלוי טחון. בפח זיתים בישלנו ביצים קשות. בסיר גדול הוכן המעדן שכולנו חיכינו לו: בשר זרוע בקר מבושל, עם בצל מטוגן, ירק ותבלינים.

ה'מסחקה', אבן להכנת סחוג תימני, בה השתמשה שושנה לוי. נמצאת כיום בבית בתה אלישבע ירון בפרדסיה. על החלק הרחב מניחים פלפלים חריפים ומועכים בעזרת גלגול הגליל. מועכים גם שום, ומוסיפים מלח וכמון.

בשנים הראשונות בפרדסיה נהגו הוריי לחגוג את ליל הסדר עם שכניהם הטובים, סעידה ושלום מוצרפי, שהיו קרובים כבני משפחה. לאחר מכן היתה תקופה שהוזמנו לבית מרים ושאול ("דוחמי") לוי, אני זוכרת אותנו נושאים סירים גדולים עם תבשילים לבית המארחים, שגם בו היה מכל טוב. החל משנות השישים המאוחרות חגגנו בבית הוריי, עם אחיה של אמי, שאול ושמואל, ובני משפחתם.

ליל הסדר נערך בביתנו הצנוע לפי מנהג חכמינו, בישיבה נמוכה בהסבה. המבוגרים ישבו על מזרונים, שעונים על כריות. הילדים על קרש עץ מכוסה בשמיכה. כשולחן ארוך לידו נוכל לשבת כולנו שימשה לנו דלת שהיינו מורידים מהצירים, מניחים על בלוקים ומכסים במפה. החלק המהנה ביותר מבחינתנו הילדים התממש בשירת "דיינו", עת היו המבוגרים מרימים גבוה את שולחן "הדלת" תוך כדי חיוך רחב ושירה אדירה, בהטעמה תימנית כמובן. היינו ועודנו משפחה מזמרת.

סדר פסח בהסבה בבית משפחת שושנה וניסים לוי בפרדסיה, 1972.  מימין: הדוד שאול צברי, ניסים לוי, הדוד שמואל צברי, שושנה לוי, בתה צביה. הילדים: מימין לימור צברי בתו של דוד שאול, במרכז אמיר ירון, משמאל נוגה לוי.

ליל סדר בהסבה בבית משפחת שושנה וניסים לוי בפרדסיה, 1968. מימין, הילד שחר צברי בנו של דוד שאול, לבוש בפיג'מה עקב השעה המאוחרת. ניסים לוי אוכל מצה שמורה שאפתה אשתו שושנה, לראשו ברט אותו חבש בערבי שבת וחג, משמאל בנותיו כרמלה וצביה.

בנוסף למטעמים הנחנו על שולחן החג קופסא מלאה בחול. בקריאת עשר המכות היה אבי מטפטף מהיין לחול עשר פעמים, טיפה בכל מכה. בסיום קריאת עשר המכות הייתי לוקחת את הקופסא ומשליכה אותה מעבר לחצר הבית.

מתחת ל"שולחן הדלת", לצדה של אמי, שכן לבטח הסיר עם בשר הזרוע. לימים, כאשר נישאתי והקמתי משפחה, היה זה המקום החביב על בני הבכור אמיר, נכדה הראשון של סבתא שושנה. הוא היה מתיישב לידה וזוכה לטעימות מהסיר עוד הרבה לפני 'שולחן עורך'…"

שנים רבות חלפו מאז היתה אלישבע ילדה. המשפחה התרחבה וגם הבית גדל, סבתא שושנה זכתה לארח עוד עשרות ארוחות חג בביתה וגם ללמד את בני משפחתה את סודות הכנת מאכלי הפסח הייחודיים.

שושנה לוי מלמדת את נינתה ענבל ירון להכין 'מתוכה', מאכל לפסח. הכמויות לפי תנועת כף היד, "כמה שהמצה מבקשת". את המתוכה אופים כל הלילה ומגישים עם 'סמנה', חמאה מזוקקת. פרדסיה, 2016

שושנה נפטרה בשיבה טובה לאחר חג הפסח האחרון, ב-10 באפריל 2018. השנה ייערך ליל הסדר לראשונה בלעדיה, אך כמו תמיד – בביתה.

אלישבע שמחה לקראתו ולא נרתעת מההכנות. "צמרת, בתי", כך היא מספרת, "שואלת אותי מתי הארוחה. ואני עונה לה: זו לא ארוחה, זה ערב! חוגגים ושרים אצלנו עד אחרי חצות. לערב החג הוספנו מנהגים ומסורות משלנו: אנו מכינים חידונים לילדים, בעלי משה עוטף עצמו בסדין ומגיח כאליהו הנביא, לשמחת כל הנכדים. אני ממשיכה במנהג שייסד דודי שאול כשהייתי קטנה: שמה את מצת האפיקומן על השכם ומודיעה לכולם שאני עולה ארצה. כל הנוכחים מפצירים בי להישאר ואני עונה להם: לא! עולה לארץ ישראל! ואז יוצאת מהבית, חוזרת דרך הדלת השנייה, מחביאה את האפיקומן וחוזרת לשבת ליד בני משפחתי האהובים. המסורת היא מסורת, רק הכיסאות החליפו את המזרונים וכבר אין צורך לפרק שום דלת מציריה, כולנו מסובים סביב ארבעה שולחנות גדולים.

המשפחה המורחבת חוגגת ליל סדר בבית שושנה לוי בפרדסיה, 2017.

לצפייה באלבום שושנה לוי, פרדסיה נגלית לעין, תיעדה: לאה לוי

 

"הא לחמא עניא": מצה, ביצה והגדה מתוקה מסילאן

החל משנות השישים המאוחרות, בחצר משפחת אהרון ושמחה חבה בשיכון מזרחי א' במגדיאל, שכן טאבון שהיה פעיל רק יום אחד בשנה.

בכל י"ד בניסן, ערב פסח, בשעות הבוקר המאוחרות, היו נאספים סביב הטאבון הגברים שבמשפחה וכמה שכנים תושבי השכונה, ומכינים מצה שמורה לערב החג. הרב רפאל ביטון, שכיהן החל מתחילת שנות החמישים כרבה האהוב של מגדיאל (ואחר כך למשך שנים רבות כרבה הספרדי של הוד השרון), היה אחראי על הכנת המצרכים וחלוקתם.

ערב קודם העמיד כלי גדול ובו מים. לאחר הלילה השתמשו במים הללו, "מים שלנו" (מים שהוקצו מראש לבצק המצות, ו"לנו" במשך הלילה), לאפיית המצות, יחד עם הקמח המיוחד, המיועד מיום קצירתו למצה שמורה. כשהחלו במלאכת הכנת המצות קיבל כל אחד מהגברים מנה מדודה של קמח ומים, אותה היה לש לבצק ומרדד על משטח גדול באמצעות מערוך. לאחר מכן היה נוטל קיסם עץ ומחורר בבצק ששטח חורים, לבסוף מעביר לידיה האמונות של בעלת הבית, שמחה חבה. שמחה היתה מיומנת באפיית המצות בטאבון המיוחד, המיועד לאפיית מצות בלבד. התהליך כולו היה זריז מאוד שכן על פי ההלכה אסור שתחלופנה יותר משמונה עשרה דקות בין הרגע בו נוגע הקמח במים לבין תחילת תהליך האפייה, אחרת עלול הבצק לתפוח ולהפוך לחמץ.

אפיית מצה שמורה בבית משפחת אהרון ושמחה חבה במגדיאל. במרכז אהרון חבה, משמאל הרב רפאל ביטון, שנות השבעים

אהרון חבה שוטף ידיים בעת הכנת מצה שמורה בביתו במגדיאל, שנות השבעים

במלאכת אפיית המצות צפו בהתרגשות ילדי השכונה, בינהם שמחה כהן (לימים קליין) שהיתה מתלווה עם אחיה אורי ורוני לאביה אהרון, מוותיקי השכונה. לקראת הצהריים חזרו אהרון וילדיו לביתם המצוחצח לקראת החג, ובידם שלוש מצות שמורות לקערת הפסח.

את ליל הסדר עצמו ערכה המשפחה במשך שנים רבות אצל הוריו של אהרון, שושנה ויוסף כהן, שגרו ברחוב סוקולוב במגדיאל. שושנה ויוסף, ילידי עיראק, הגיעו לישראל בשנות העשרים, והם צעירים מאוד. למרות זאת הקפידו לשמור על מנהגים מבית הוריהם, וביניהם הכנת החרוסת בשיטות מסורתיות. שמחה זוכרת שלחרוסת בנוסח עיראק, שהיא למעשה סילאן תוצרת בית, היו מחכים כולם בקוצר רוח. תהליך הכנת הסילאן החל כמה ימים לפני פסח, וכלל כמה וכמה שלבים של הרתחת התמרים וסחיטתם, עד למיצוי מלא. סבתא שושנה היתה האחראית על המלאכה, בתה שולמית וכלתה גאולה, אמה של שמחה,ילידת עיראק אף היא, היו מסייעות לה במלאכה.

"בעיקר אני זוכרת", מספרת שמחה, "את ההווי בארוחת ליל הסדר עצמה: אני וכל שאר הילדים היינו יוצאים לחצר, ואז נכנסים לבית כפופים כאילו סוחבים משא כבד על השכם. המבוגרים המסובים לשולחן היו שואלים אותנו: מאין באתם? ובמקהלה היינו עונים: ממצרים! – לאן פניכם? – לירושלים! – ומה הבאתם? במקום לענות היינו מתישבים לשולחן ומתחילים לשיר את 'מה נשתנה'.

בשלב בו נוטלים את הביצים הקשות, היה לנו מנהג מצחיק במיוחד. דוד אברהם, שאהב להתבדח, היה שם בין הביצים המבושלות ביצה טריה אחת. כל אחד מהילדים היה לוקח ביצה ושובר אותה על המצח. כולנו צחקנו כמובן, גם מי שפרצופו התלכלך קצת, צחק איתנו ברוח טובה.

ההגדה עצמה היתה כתובה בעברית, ובערבית הכתובה באותיות עבריות. את "הא לחמא עניא" היינו קוראים שש פעמים: שלוש בעברית ושלוש בערבית, לסירוגין. עד היום שמורה אצלי ההגדה מבית סבתי, הגדה שהודפסה בירושלים בשנת 1935. על העמודים ניתן לראות את כל כתמי הסילאן מלילות סדר רבים ומתוקים.

גם היום, למרות שחלפו עשרות שנים ובנותיי ונכדיי אינם יודעים ערבית, חשוב לכולנו לקרוא בהגדה דו לשונית, כבוד למסורת המשפחתית של הדורות הקודמים".

הגדה של פסח, כתובה בעברית ובערבית (באותיות עבריות), ירושלים 1935. ניכרים כתמי סילאן מלילות הסדר הרבים בהם קראו בה. ההגדה שימשה את משפחת כהן ממגדיאל, ושמורה כיום בבית הבת שמחה

לצפייה באלבום משפחת כהן חבה, הוד השרון נגלית לעין

תיעדה: נטע כהן חרוש, רכזת הוד השרון נגלית לעין

השנים עוברות, הצועניה נשארת

 

באלבום של משפחות בן אהרן וקלס ב"ראשון לציון נגלית לעין" שמורים כמה וכמה תצלומים משנות השלושים והארבעים, בהם נראים בני המשפחה בתחפושות לכבוד חג הפורים.

בתצלום הוותיק ביותר, מתחילת שנות השלושים, נראים הוריה של נאוה, אבינועם ורבקה קלס, ב"הול" דירתם בראשון לציון, רגעים טרום יציאתם למסיבת תחפושות.

"הורי היו אז זוג צעיר, אמי היתה בת עשרים לערך", מספרת נאוה. "הם דווקא לא היו בליינים גדולים, אבי עבד קשה מאוד כנהג, אמי היתה עקרת בית. גם המצב הכלכלי באותם ימים לא היה מזהיר. אבל בחג הפורים נהגו לבלות או לנסוע לעדלאידע המפורסמת בתל אביב, שם גם היו לאמי חברות מתקופת לימודיה בבית הספר לבנות בנווה צדק".

אבינועם ורבקה קלס מחופשים לקראת מסיבת פורים בביתם, ראשון לציון 1930-1935

תהלוכת עדלאידע ברחוב אלנבי, 1.3.1934, אלבום נורית בת יער לבית פולישוק, תל-אביב-יפו נגלית לעין

בשנות השלושים נולדו לזוג קלס שני בנים, אמנון ואורי. בחג הפורים חיפשו את הילדים כנהוג וגם דאגו לצלם למזכרת. נאוה, בת הזקונים, נולדה ב-1944. כשהיתה בת שלוש תפרה עבורה הגננת תחפושת של צועניה.

אמנון קלס, אחיה הבכור של נאוה, בתחפושת מלח, ראשון לציון, 1933

נאוה קלס בת השלוש בתחפושת צועניה, ראשון לציון, 1947

"הגננת עמנואלה", נזכרת נאוה, "היתה גם שכנה שלנו. היא גרה עם אמה האלמנה, לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים משל עצמה. אני הייתי בת בית אצלה, מדי בוקר היתה אוספת אותי והיינו הולכות יחדיו לגן הילדים. לקראת פורים היא הציעה לתפור עבורי תחפושת. היא השתמשה בבדים שהיו לה ובמכונת התפירה "זינגר" של אמי. התחפושת הזו ליוותה אותי כמה וכמה שנים, בכל פורים היו משנים קצת, מוסיפים או מורידים צעיף… אני לא זוכרת שביקשתי לקבל תחפושת חדשה, הסתפקנו במועט ואני ממילא אהבתי את כל החרוזים והבדים הצבעוניים והמבריקים, ושמחתי לחזור אליהם מדי שנה".

גן עמנואלה ברחוב זדל 1948

לא רק חגיגות היו באותן שנים. הימים היו ימי הקרבות הסוערים של מלחמת העצמאות. את גן הילדים של הגננת עמנואלה פינו עבור ילדים שפונו מקיבוץ נגבה ושוכנו שם למשך תקופה. נאוה וחבריה לגן עברו ללמוד בבית יד לבנים. נאוה זוכרת שבין שאר פעילויות הגן היו הילדים מראשון לציון, יחד עם הילדים מנגבה, ממלאים שקי חול. כשבועיים בלבד לאחר שהגיעו הילדים מנגבה, ב-3.6.48, הפציץ מטוס מצרי את ראשון לציון ורבים נהרגו. נאוה זוכרת את אביה בא לקחתה בבהילות מהגן אל מה ששימש כ"מקלט" בביתם, מרפסת הבית היתה מלאה בשברי זכוכית. האם רבקה מיהרה למד"א בעיר, שם עבדה כמתנדבת. "זו היתה חוויה טראומטית עבורי", אומרת נאוה. "הייתי בסך הכל בת ארבע ועובדה שאני זוכרת את הימים הללו. אבל העיר שבה לשגרה, אם ניתן לקרוא כך לאותם ימי מלחמה. אנחנו הילדים חזרנו לגן ולמשחקים, וציינו כרגיל את מועדי השנה והחגים. בתחילת השנה עברתי לגן של שרה מאירי באותו הרחוב. ובפורים אפתה אמי אוזני המן נהדרים מבצק שמרים ואני שוב התחפשתי לצועניה"…

ילדות בתחפושות פורים בגן הילדים העירוני ברחוב זד"ל, ראשון לציון, 1949
נאוה קלס בת החמש מחופשת לצועניה בשורה האמצעית במרכז. מימינה צביה בקר, משמאלה רחל אלוי. בשורה העליונה, שנייה מימין עליזה אנגל, לידה מירה מלבסקי, רלי שינדלר. מאחור הגננת שרה מאירי.

לצפייה באלבום משפחות קלס ובן אהרן, ראשון לציון נגלית לעין. תיעדה: קלרה סגל.

לינק לאלבום נורית בת יער לבית פולישוק, תל אביב יפו נגלית לעין. תיעדו: ליזה דוידוביץ', יוסי גולדברג וימית וישינסקי

פורים ראשון בארץ

כשהיה פבל גלושק בן ארבע וחצי עלה לארץ מקייב, אוקראינה, עם הוריו, סבטלנה ואלכס. השנה היתה 1993, ועולים רבים הגיעו אז לארץ ממדינות חבר העמים.

המשפחה שכרה דירה בשכונה ד' בבאר שבע. האב אלכס החל מיד לעבוד כרתך על מנת לפרנס את משפחתו. האם סבטלנה, רקדנית ומהנדסת כימיה במקצועה, למדה עברית באולפן ולאחר מספר חודשים החלה לעבוד כאחות בטיפול בקשישים. במסגרת עבודתה הכירה סבטלנה, שורד שואה, שעלה מהונגריה לארץ בשנות החמישים. למרות שחלפו כארבעים שנה מאז שהיה עולה חדש, את חווית המהגר לישראל לא שכח, ועשה ככל שביכולתו להקל על משפחת גלושק בתקופת הקליטה בארץ.

"לקראת חג הפורים", כך נזכרת סבטלנה, "שאל אותי אם לפבל יש תחפושת. לא ידעתי בכלל על מה הוא מדבר באוקראינה לא חגגנו את חג הפורים וגם לא שום חג דומה לזה. לאחר שהסביר לי במה מדוב,ר החלטנו אלכס ואני להכין תחפושת יפה לפבל. לשנינו יש ידיים טובות, אלכס אפילו יודע לסרוג, למד מסבתא שלו… אספנו את החלק העליון של מחשב ישן שנזרק למזבלה, זה היה החלק שהולבש על החזה. על מכנס גבר שנתנה לנו שכנה שרטטנו רגלי שולחן ותפרנו כך שיתאימו כמכנס לילד. מקרטון קשיח יצרנו מעין שולחן שאותו חגר פבל על המתניים, וכך הוא היה נראה כמו שולחן עליו מונח מחשב. אפילו מפה לשולחן תפרתי, זו היתה תחפושת מקסימה".

יומיים לפני החג הציגו בגאווה ההורים את את התחפושת שהכינו במו ידיהם. להפתעתם פסל אותה ה'חונך' מיד. סבטלנה מספרת שהזהיר כי "כולם בגן יצחקו על הילד. זו לא תחפושת טובה בישראל, כאן קונים תחפושת ולא מכינים". למחרת הביא לפבל תחפושת של קאובוי שקנה בחנות. פבל לבש את התחפושת הקנויה וכך הלך לגן הילדים.

פאבל גלושק בן החמש בתחפושת קאובוי, גן הילדים בשכונה ד' בבאר שבע, 1994. צילום: אלכס גלושק

בשבת יצאה המשפחה לטייל בעיר העתיקה של באר שבע, ופבל הציע להוריו שילבש את תחפושת המחשב שהכינו לו. התלהבות העוברים והשבים לא ידעה גבול. "כולם, ישראלים ותיירים, הסתכלו עליו והתפעלו", מספרת סבטלנה, "לא יכולנו להתקדם עשרה מטרים בלי שיעצרו אותו, ישאלו מאיפה התחפושת וגם יבקשו לצלם. פבל שמח אבל לא נראה מופתע. הוא אמר לי אז מה שלא אשכח כל חיי: 'אמא, את זו שהתביישת בתחפושת שהכנתם לי, לא אני. אני רציתי ללבוש אותה לגן. גם אם הייתי שונה, זה יפה, זה מקורי וזה אני!'. במשפט אחד לימד אותי הבן החכם שלי, בן חמש בסך הכל, דבר חשוב שליווה אותי הלאה, בכל שלבי הקליטה וההשתלבות בישראל".

במאי 1995, כשנתיים לאחר אותו חג פורים, עברה משפחת גלושק להתגורר בירוחם. זמן קצר לאחר המעבר לעיר נולדה בתם הצברית מיכל, אחות לפבל. בני המשפחה הצטרפו לחגיגות הפורים בירוחם, ואף השתתפו בתהלוכות העדלאידע הססגונית שנערכו בעיר, לשמחת התושבים. 

עדלאידע בירוחם, 1998-2003, מתוך אלבום אנה מזריצקי, ירוחם נגלית לעין. צילם אלכס סויפרמן

תהלוכת פורים בירוחם, מוטי אביסרור, יו"ר המועצה המקומית דאז, רוכב על סוס, 1998-2003 מתוך אלבום אנה מזריצקי, ירוחם נגלית לעין. צילם אלכס סויפרמן

תחפושות חג הפורים אינן נחלתם הבלעדית של הילדים במשפחה. סבטלנה מעידה על עצמה שהיא שמחה להתחפש ומדי חג פורים היא מוצאת לעצמה תחפושת או מכינה תחפושת חדשה ומקורית.

סבטלנה  ומיכל גלושק בפורים,  ירוחם, 2002

סבטלנה ואלכס גלושק בפורים, 2005

פבל, כיום בן שלושים ושש, סיים את בית הספר הטכני במגמת מחשבים ועובד בחברה בתל אביב כאיש מחשבים. סבטלנה צוחקת כי "בכל אשמה תחפושת המחשב שהכנו לו, כשהיה בן חמש. חבל רק שאז לא היה לנו כסף לקנות מצלמה ואין לתחפושת הזו תיעוד מצולם, נותר הסיפור לבדו".

לצפייה באלבום אנה מזריצקי, ירוחם נגלית לעין. תיעדה: אורלי רייכר, רכזת "ירוחם נגלית לעין"

 

השיירה ההולכת ומתארכת : חלוקת משלוחי מנות ברמת הגולן

ארבע מצוות בחג הפורים, ארבעתן מתחילות באות מ': מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים. במושב אבנ"י אית"ן שברמת הגולן, ייסדו התושבים מסורת מיוחדת לקיום המצווה השלישית, משלוח מנות.

מקימי המושב, שחגג לא מזמן ארבעים שנים לעלייתו על הקרקע, היו ברובם יוצאי גרעין הנח"ל ההתיישבותי של הצופים הדתיים לרמת מגשימים. באביב של שנת 1978 הוקמו הבתים הראשונים, ושלושה שבועות לאחר מכן כבר התקיימה במושב החתונה הראשונה של שניים מהתושבים, נגה אופיר ובחיר לבה משה סולניק.

המושב היה קטן והעבודה רבה, החברים הנמרצים עמלו קשה על מנת להתפרנס, להפריח את השממה, לייסד נהלי שגרה וחג. לקראת חג הפורים העלו החברים רעיון: לרחבת בית הכנסת הביאו את הטרקטור ששימש את החברים בעבודת האדמה, אליו חיברו קרונית, שנקראה בפי החברים "עגלית". כאשר הסתיימה קריאת המגילה בבית הכנסת העלו לקרונית את ילדי המושב, לבושים בתחפושות פורים. לכל ילד ניתן משלוח מנות שהוכן מבעוד מועד. הטרקטור נסע מבית לבית ובעזרת הילדים קיבלה כל משפחה משלוח מנות לכבוד החג.

תושבי אבנ"י אית"ן בדרכם לחלק משלוחי מנות במושב, פורים, 1982. מימין: נוגה סולניק, דינה דרורי, דוד לביא והילה בן מאיר. עוד בתמונה: גלית דרורי, יונתן (חובש כובע). מתוך אלבום ענת מרלינגן טוויטו, אבנ"י אית"ן, הגולן נגלה לעין

 

ילדי אבנ"י אית"ן בשיירה המחלקת משלוחי מנות במושב, פורים, 1983
מתוך אלבום משפחת שטיין, אבנ"י אית"ן, הגולן נגלה לעין

וכך מספרת נגה: "חבורת המייסדים מנתה בקושי עשרים איש, צעירים מאוד, חלקם טרם נישאו. עם הזמן נוספו חברים אך בשנים הראשונות היו במושב רק מעט ילדים, בלי קושי נכנסו כולם לקרונית אחת. בכל שנה נוספו ילדים, והיה משמח מאד לראות בעין איך מספר הקרוניות שחיברנו לטרקטור הולך וגדל. בימי שגרה הקרוניות היו נושאות תפוחים ושזיפים, לקראת פורים היינו מנקים ומקשטים אותן. ההכנות לחג החלו למעשה עוד קודם: כשבוע לפני החג הייתה ועדת תרבות עורכת הגרלה ו"משדכת" לכל משפחה שם של אחת מהמשפחות האחרות במושב, עבורה היא התבקשה להכין משלוח מנות. היה נהוג להשקיע הרבה בקישוט האריזה, בכתיבת ברכה לבבית ובתכולת המשלוח כמובן. היינו צוחקים שבהתחשב בכמות אוזני ההמן והעוגות שקיבלנו בפורים כבר אין צורך לאפות עד פסח…

ילדי אבנ"י אית"ן בשיירה המחלקת משלוחי מנות במושב, פורים, 1985, מתוך אלבום מושב אבנ"י אית"ן, הגולן נגלה לעין

בנוסף לחלוקת משלוחי המנות, אני זוכרת שבתקופה מסוימת שיחקנו במושב "גמד-ענק". משחק שעד היום מקובל מאוד במסגרות רבות, כמו מקומות עבודה ובתי ספר. אנחנו השתדלנו להעניק מתנות שמושקעת בהן מחשבה ומקוריות: אני זוכרת שהתגנבתי לחבלי הכביסה של ה"גמדה" שלי כשלא היתה בבית, הורדתי מהחבל את הכבסים היבשים, קיפלתי והנחתי בסל. אל משפחה אחרת, עם ילדים קטנים, שלח "הענק" שלה נערה שהגיעה לבית לעת ערב על מנת לספר לילדים סיפור לפני השינה. היו לנו רעיונות יפים…"

כיום מונה אבנ"י אית"ן כ-140 בתי אב, ומאות ילדים מתגוררים בו. את משלוחי המנות מחלקים בדרכים אחרות, לא בהכרח לכל בית, אבל שיירת הילדים המחופשים בחג עליזה וצוהלת כתמיד, וגם הטרקטור מככב בראשה.

"דווקא משום שהמושב גדול והאווירה פחות אינטימית", מסכמת נגה, "חשוב עוד יותר בעיני לשמור על מסורת השיירה ומנהג חלוקת משלוח מנות. המנהג היפה הזה מסמל חברות, נתינה ואהבה ושומר על הקשר הטוב שבין התושבים".

תושבי אבנ"י אית"ן צועדים בתהלוכת פורים, 2018, מתוך אלבום מושב אבנ"י אית"ן, הגולן נגלה לעין

לצפייה באלבום מושב אבנ"י אית"ן

לצפייה באלבום נגה ומשה סולניק – אבנ"י אית"ן

לצפייה באלבום ענת מרלינגן טוויטו – אבנ"י אית"ן

את האלבומים תיעד צוות מתושבי המושב.