איפה הייתי בכ"ט בנובמבר?

ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור מספר על זיכרונותיו מליל כ"ט בנובמבר: גרתי אז עם הורי ואחותי הקטנה ברחובות. הייתי כבן 13. בדיוק יום קודם להחלטת האו"ם עברה משפחתי מבית זמני לבית פרטי. למרות שלא היה רחוק ממרכז המושבה, גבל הבית בפרדס והדרך שהובילה אליו היתה סמטה חולית ולא סלולה. חשמל לא היה בבית, לקח כמה שבועות

"בריש וולפוביץ' פשחצקי מחפש מישהו מבני משפחתו"- על 'המדור לחיפוש קרובים' ברדיו

"למדור לחיפוש קרובים הגיעו ידיעות ופריסות שלום מאת קרובים וידידים מהארץ ומהעולם"- משפט פותח זה של פינת הרדיו 'מי מכיר מי יודע', או בשמה המוכר והלא רשמי, 'המדור לחיפוש קרובים', נחקק היטב בזכרונם של רבים. החל מסוף שנות הארבעים, ובמהלך שנות החמישים והשישים, שידרו קרייני הרדיו רשימה ארוכה של שמות עולים ושורדי שואה, תושבי ישראל

'מחפשים את המטמון' בשידור חי – על התוכנית המיתולוגית שריתקה כמיליון מאזינים לרדיו

אחת לחודש, בימי ראשון, מיד לאחר סיום חדשות הרדיו של השעה 21:00, נשמעה ברחבי רבבות בתים בישראל תרועת שופרות. הצליל המוכר, מתוך התהלוכה המלכותית באופרה 'אאידה' של ורדי, היווה את אות הפתיחה הדרמטי לאחת מתוכניות הרדיו המיתולוגיות ששודרו בארץ מאז ומעולם- 'מחפשים את המטמון'. בכל תוכנית השתתף "מטמונאי", מאזין שנבחר מראש, הבקי בתולדות ארץ ישראל.

"פה בארץ חמדת אבות! "- על השפה העברית, ציונות ורומנטיקה בבית הספר 'חביב' בראשון לציון

לבית הספר היסודי 'חביב' בראשון לציון הסטוריה מפוארת ומיוחדת במינה: 'חביב' נחשב לבית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם בו שמשה העברית כלשון ההוראה של כל מקצועות הלימוד. בית הספר, הממוקם ברחוב אחד העם, דרומית לבית הכנסת הגדול, נוסד בשנת 1886. עד לשנת 1951 נקרא פשוט: 'בית ספר עממי', ואז שונה שמו ל'חביב', על שם דב

על מורה מרושע, כתמי דיו ומזוודה מסתורית: חוויות מבית הספר בקרית שמונה

בשנת 1960 הוקם לראשונה בקרית שמונה בית ספר תיכון ושמו –  'מעלות' בשנה הראשונה כלל בית הספר רק כיתה אחת – מקצועית. בשנה השנייה נוספה כיתה עיונית. תלמידי הכיתה המקצועית סיימו לימודיהם בסוף כיתה י', ותלמידי הכיתה העיונית, מעטים יחסית, המשיכו עד לקבלת תעודות הבגרות בסוף כיתה י"ב. בכיתה י"א התפצלה הכיתה לשתי מגמות: הומניסטית

"אדם שאינו לומד אינו ראוי ללמד, לא כן? " – על רות רבאון, מורה לחיים

בין שלל תמונות המחזור של ילדי משפחת אלנקוה מבית הספר העממי 'צפרירים' בחיפה בו למדו, נמצאה גם גלויה ממנה ניתן ללמוד על אחת מהמורות המיוחדות שלימדו אותם, אם לא המיוחדת שבהן. הגלויה נשלחה מהמחנכת רות רבאון, אל תלמידתה מירי אלנקוה (לימים סמית') בת השתים עשרה, בזמן החופש הגדול, בחודש יולי שנת 1955. הגלויה ששלחה המורה

כל תושבי האזור במים! על הבריכה האולימפית בשדרות

"אבא אהב לשחות. בהיותו ילד במרוקו שחה בים, כשהגיע כנער לישראל החל לשחות גם בבריכות "גלי גיל" וגורדון בתל אביב… אני זוכרת אותו חוצה בריכה אולימפית, באורך חמישים מטר, בלי להוציא את הראש מהמים אפילו פעם אחת". אילנה חזן נזכרת באביה, דוד כהן, ובחיבתו לים ולבריכה, שהיו גם חלק בלתי נפרד מילדותה. דוד וג'ולייט כהן

נפש בריאה בגוף בריא – התעמלות על החוף באלכסנדריה וצעדה רגלית לחוף פולג

"כשהייתי ילדה במצרים, 'החופש הגדול' היה אפילו עוד יותר גדול, או אם נדייק, יותר ארוך: הוא נמשך שלושה חודשים. בחודשי הקיץ בקהיר, העיר בה גדלתי, היה חם מאוד. היה מקובל ביותר לנפוש בתקופה הזו בעיר החוף אלכסנדריה, ואני כנערה הייתי מבלה שם עם משפחתי כמעט מדי קיץ". כשבעים שנה חלפו מאז אותן חופשות על שפת

קיץ בחוף תל אביב: משמלה ושמשיה לשוקו ולחמניה

 "לא אהבתי את חוף הים, השמש ואני לא היינו אף פעם חברות טובות", כך מספרת עדנה אסכולאי (לבית גרסטל). "ולמרות זאת, במסגרת הקייטנה אליה נשלחתי בילדותי, ביליתי על החוף כמעט מדי יום לאורך שבועיים. גדלתי בשנות הארבעים ברחוב נחמני במרכז תל אביב ולמדתי בבית הספר היסודי 'בלפור'. כשהחל החופש הגדול רשמו אותי הוריי לקייטנה המיועדת

המגן של חברת הנוער 'סנונית'

"היו לבן-צבי עיניים טובות", מספרת שמחה צרפתי (אז שמחה סיטבון), כשהיא נזכרת בפגישה בבית הנשיא, בה השתתפה יחד עם חבריה לחברת הנוער 'סנונית'. "אחת מחברות הקבוצה שלנו, ילידת מרוקו", היא מוסיפה, "התפלאה שבית הנשיא צנוע כל כך. היה ידוע שהנשיא ואשתו הם אנשים צנועים אבל לא ידענו עד כמה. אני זוכרת שאמרה: חשבתי שהנשיא הוא