ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור מספר על זיכרונותיו מליל כ"ט בנובמבר:
גרתי אז עם הורי ואחותי הקטנה ברחובות. הייתי כבן 13. בדיוק יום קודם להחלטת האו"ם עברה משפחתי מבית זמני לבית פרטי. למרות שלא היה רחוק ממרכז המושבה, גבל הבית בפרדס והדרך שהובילה אליו היתה סמטה חולית ולא סלולה.
חשמל לא היה בבית, לקח כמה שבועות עד שחוברנו אליו. היה לנו מקלט רדיו, אבל בלי חשמל לא היה לו ערך. טלפון, כמובן, לא היה למשפחה ממוצעת כמונו.
המועד המדויק של ההצבעה באו"ם לא נקבע מראש ולא פורסם. בפועל התקיימה ההצבעה בסביבות חצות שעון ישראל, עת היו רוב רובם של התושבים בבתיהם. למעטים היה אז מקלט רדיו בבית. היו שהלכו למכרים להם היה רדיו והתגודדו סביבו, בציפיה מתוחה לבאות. את ההצבעה שידרה תחנת הרדיו של האו"ם בשידור ישיר והיה צורך לאתר את התדר המתאים בגלים הקצרים. התחנה המקומית, "קול ירושלים", שהיתה של הממשל הבריטי, לא שידרה בלילה.
מכל מקום, הורי, אחותי ואני הלכנו לישון בשעה מוקדמת למדי אני מניח, לאחר שכבה האור שהפיצה עששית הנפט בביתנו. חשמל כאמור לא היה.
בשעה אחת לפנות בוקר דפקו דודי ודודתי על דלת ביתנו. אבי פתח את הדלת. אני זוכר את הדודים מתפלאים: "השתגעתם?? מה אתם ישנים?! אתם לא יודעים מה קרה?!"
רחל (רוחקה) ומרדכי (מוטקה) נאור, 1946, אלבום מרדכי נאור ומשפחתו, רחובות נגלית לעין
בעיניים נוצצות ובקול ניחר מהתרגשות סיפרו לנו על תוצאות ההצבעה הדרמטית: באו"ם החליטו על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל!!
אבי הנרגש הביא בקבוק יין, הרמנו כולנו כוסיות "לחיים". לאחר שעה קלה אנחנו הילדים חזרנו לישון, הורי – אינני יודע אם נרדמו בלילה ההוא.
קמתי השכם בבוקר. לפני שבע בבוקר התייצבתי אצל השכנים הפרדסנים שלנו, משפחת רום. להם היה רדיו. בשבע בדיוק שודרו החדשות ונשמע קולה המוכר של שדרנית "קול ירושלים", ריטה פרסיץ. אני זוכר שסיפרה על קורות ליל אמש והחלה לבכות מהתרגשות תוך כדי השידור.
לקראת שמונה הלכתי לבית הספר בו למדתי – 'בית החינוך לילדי עובדים'. בבית הספר הייתה מהומת אלוהים. לכיתות לא נכנסנו באותו הבוקר. כינסו את כולנו בחצר בית הספר לטקס. אני זוכר את המנהל, יעקב שניידר (לימים שריד, מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ואביו של יוסי שריד) נושא נאום ספונטני נרגש אודות חשיבות האירוע ההסטורי לו זכינו.
מרדכי נאור בגיל 16 עם סמל התנועה המאוחדת על הצווארון, רחובות, 1950, אלבום מרדכי נאור ומשפחתו, רחובות נגלית לעין
בידו של המנהל היתה מגילה ועליה נכתבו כמה מילים לציון המעמד. את המגילה גלגלו ושמו בתוך בקבוק. בחצר בית הספר, ממערב לבניין בו למדנו, נערך מפקד חגיגי של כל תלמידי המוסד ובסיומו ניטע שתיל של עץ ברוש, כמטר גובהו. בגומה של העץ הטמין המנהל את הבקבוק ובו המגילה.
כשנפטר הנשיא יצחק בן-צבי שונה שמו של בית הספר והוא נקרא על שמו, גם היום לומדים בו. אם עץ הברוש שרד, הוא ודאי גבוה מאד. ומי יודע? אולי גם הבקבוק והמגילה שבתוכו טמונים עדיין באדמה ליד שורשיו.
עץ הברוש בצדו המערבי של בית הספר בן-צבי ברחובות, לשעבר 'בית החינוך לילדי עובדים', 2019. צילום: רחלי רוגל
"למדור לחיפוש קרובים הגיעו ידיעות ופריסות שלום מאת קרובים וידידים מהארץ ומהעולם"- משפט פותח זה של פינת הרדיו 'מי מכיר מי יודע', או בשמה המוכר והלא רשמי, 'המדור לחיפוש קרובים', נחקק היטב בזכרונם של רבים.
החל מסוף שנות הארבעים, ובמהלך שנות החמישים והשישים, שידרו קרייני הרדיו רשימה ארוכה של שמות עולים ושורדי שואה, תושבי ישראל והתפוצות, המחפשים מידע וקשר לבני משפחה, חברים או מכרים. השמות הועברו לרדיו ע"י המדור לחיפוש קרובים בסוכנות היהודית, שהיה הגוף שריכז את הפניות והמידע. הפינה שודרה כמה פעמים בשבוע, מיד בתום מהדורת החדשות.
חסידה קוה, אז פשחצקי, זוכרת את הדממה שהיתה משתררת בבית כל אימת שהקשיבו בני המשפחה לשידור, וכך היא מספרת:
"גרנו ברחוב מעלה הבנים ברמת גן, בבית דו משפחתי. מקלט הרדיו ניצב על המזנון בסלון, לצד בר משקאות צנוע, חפצי נוי וקערות קריסטל. הוא לא היה גדול מאד, אבל היה, ללא ספק, החפץ החשוב ביותר בסלון.
המזנון בסלון בית משפחת פשחצקי ברמת גן, 1964-5. מכשיר הרדיו משמאל, לידו אלכס פשחצקי עם בת דודתו שולמית דוד.בצד ימין של התמונה בתו של אלכס, חסידה.
כמה דקות לפני השידור היינו מביאים כסאות מפינת האוכל ומתיישבים סביב הרדיו. בשנות השישים הייתי נערה, אחיי זאביק ועמי היו ילדים קטנים, אבל גם הם שמרו על שקט מופתי בזמן השידור. ידענו שהוא חשוב מאד להורי, וגם הבנו מדוע. על קורות הורי במלחמה לא דיברו בדרך כלל איתנו הילדים, מסיבות מובנות, אבל נושא השואה ריחף כל העת באויר…
לשמות האזינו הורי, אלכס ובתיה, במתח ובקשב רב, אולי יכירו מישהו. מידע רלבנטי נדון במפגשים אקראים עם ניצולי שואה ברחוב ביאליק, במכולת, ובאזור בית הכנסת הגדול, שם נהגו הורי להסתובב בשבתות. הם לא היו דתיים אבל זו היתה הזדמנות לפגוש את ה "שטעייטישע"- בני העיירה מפולין, או את ה"ברגן בלזענער"- ניצולי השואה אותם הכירו במחנה העקורים ברגן בלזן. היו שנים שחיפוש קרובים היה שיחת היום, בכל ארוע חברתי נהגו לשאול: "ראית..? שמעת..?"
אמי קיותה למצוא בעזרת הפינה ברדיו את שני אחיה, אתם נותק הקשר במהלך המלחמה. אבי חיפש קרובים רבים ממשפחתו העניפה. דודתי אלה, ששרדה יחידה מכל בני משפחתה, לא החמיצה כמעט אף שידור, קיותה נואשות למצוא את אחיה שברח בתחילת המלחמה מגטו לודז', ומאז לא נודעו עקבותיו. רב רובן של ההאזנות הסתיימו במפח נפש, הורי לא זיהו אף אחד מהשמות שהוקראו. למרות זאת לא איבדו תקווה.
באחד הימים בתחילת שנת 1965, השמיע הרדיו: "בריש וולפוביץ' פשחצקי מחפש מישהו מבני משפחתו". אבי נראה המום ומבולבל. בריש היה שם אחיו, איתו נותק הקשר בתחילת המלחמה. את השם וולפוביץ' לא הכיר. מכשיר טלפון לא היה אז בביתנו ואבי מהר עם המידע לרחוב ביאליק 114, שם גרו, באותו הבנין, שלושת אחיו- משה יוסל, הרמן ושרוליק, עם משפחותיהם. דודה אלה, אשתו של דוד הרמן, שמעה כמובן גם היא את השם ברדיו, וכל בני המשפחה כבר היו מכונסים יחדיו. לאחר דיון קצר ונרגש החליטו לפנות לסוכנות ולנסות לאתר מידע נוסף. האח הבכור והאמיד, משה יוסל, הודיע שאם אכן יתברר שמדובר באחיהם האובד יסעו הוא ואשתו לאוקראינה על מנת להפגש עמו.
בשבועות שלאחר מכן בררו האחים מידע נוסף על בריש דרך המדור לחיפוש קרובים ויצרו עמו קשר. אז גם הסתבר פשר השם 'וולפוביץ' שלא הכרנו. מסתבר שבריש חשש להזדהות באוקראינה כיהודי ולכן בשנים שגר שם שינה את משפחתו. 'וולף' היה שם אביו, סבי, ולכן בחר בשם הנפוץ 'וולפוביץ"- בנו של זאב"
חוה גוברמן, אז פשחצקי, בתם היחידה של הרמן ואלה, נזכרת גם היא בימים אלו:
"דודי משה יוסל ואשתו לאה התארגנו לנסיעה. קנו מתנות בלי סוף- מוצרי מזון וממתקים, בגדים טובים, ארזו מזוודה מלאה עבור בריש ומשפחתו. צריך לזכור שהנסיעות לחו"ל לא היו אז דבר שבשגרה כמו היום, היה גם צורך באישורים מיוחדים לנסיעה לברית המועצות הקומוניסטית, אך ברור היה שלמען מטרה כזו יש לעשות את המאמץ"
באביב 1965, כמעט 25 שנה לאחר שנפרדו, נפגשו האחים משה יוסל ובריש ונפלו זה על צווארו של זה. בריש הכיר לאחיו ולאשתו את בני משפחתו. את המעמד הנציחו בתצלום מרגש שנמצא באלבום התמונות המשפחתי של חסידה. תצלום נוסף מנציח את הטיול ללניגנרד אליה נסעו בני המשפחה כמה ימים לאחר מכן. חסידה וחווה זוכרות שתיהן את הגלויות ששלחו משה יוסל ולאה מאוקראינה לבני המשפחה שנותרו בארץ. כששבו לארץ לאחר כשבועיים התכנסו כולם על מנת לשמוע את הסיפורים מהמפגש המרגש ומהטיול.
מפגש בני משפחת פשחצקי שנמצאו בזכות 'המדור לחיפוש קרובים' ברדיו, אוקראינה, 1965 מימין: בריש פשחצקי, אישתו אסתר, פלוני, לאה אשתו של משה יוסל, אמה של אסתר, חסידה-פאינה בתם של אסתר ובריש, משה יוסל. כולם מרימים כוסית לכבוד הארוע המשמח, על רקע סלון ביתם של בריש ואסתר.טיול בלנינגרד, 1965. מימין: משה-יוסל פשחצקי, אסתר אשתו של בריש, לאה אשתו של משה יוסל, פאינה בתם היחידה של בריש ואסתר, בריש וולפוביץ' פשחצקי.
בשנת 1971 עלה בריש ארצה, בהמשך הגיעו גם אשתו ואחותה. ארבעת אחיו עשו כל שביכולתם להקל על ההשתלבות בארץ, החל מאירוח בריש ללינה בביתם וכלה בעזרה במציאת עבודה. בשלב מסוים עבר בריש לגור בדירת סוכנות קטנה בבני ברק, אותה חלק עם שותף, טוליק גוברמן שמו. לטוליק הכיר בריש את אחייניתו חווה, בתו של אחיו הרמן, הכרות שהובילה לנישואים.
הקשר בין חמשת האחים פשחצקי, נמשך עוד שנים ארוכות, גם לאחר שבריש ואשתו עברו לגור בארה"ב, ליד בתם ומשפחתה.
בזכות המדור לחיפוש קרובים מצאה דודה אלה את אחי אביה. גורלו של אחיה שלה לא נודע עד היום, כמו גם גורלם של שני אחיה של בתיה, אמה של חסידה.
בשנת 1968 תמו שידורי הפינה ברדיו, מאחר והוחלט שתמו הסיכויים למצוא עקבותיהם של שורדי שואה נוספים. בשנת 2007 חודשה הפינה באותה מתכונת ובאותו שם- 'המדור לחיפוש קרובים'. מאזיני הרדיו נעזרים בה גם היום לאיתור נעדרים בקרב, קרובי משפחה ומכרים עימם נותק הקשר בתקופות שונות ובנסיבות שונות.
שני מקלטי הרדיו, באמצעותם נוצר הקשר עם בריש פשחצקי, האח האובד, עדיין קיימים. בסלון ביתו של אלון קוה, בנם של חסידה ויהודה, ניצב המקלט שהיה בבית הוריה של חסידה. כשנפטרו ביקש אלון לשמור את מקלט הרדיו כמזכרת.
מקלט הרדיו של אלכס ובתיה פשחצקי, בביתו של נכדם אלון קוה ברמת גן, 2019
אלעד גוברמן, בנם של חוה וטוליק, ביקש אף הוא לשמור את מקלט הרדיו של סבו וסבתו, ואף שיפץ והשמיש אותו. מקלט הרדיו נדד בין דירות שכורות עם אלעד וכיום הוא מוצב בסלון בית משפחתו בסידני, אוסטרליה.
מקלט הרדיו של הרמן ואלה פשחצקי, בביתו של נכדם אלעד גוברמן בסידני, אוסטרליה, 2019
אחת לחודש, בימי ראשון, מיד לאחר סיום חדשות הרדיו של השעה 21:00, נשמעה ברחבי רבבות בתים בישראל תרועת שופרות. הצליל המוכר, מתוך התהלוכה המלכותית באופרה 'אאידה' של ורדי, היווה את אות הפתיחה הדרמטי לאחת מתוכניות הרדיו המיתולוגיות ששודרו בארץ מאז ומעולם- 'מחפשים את המטמון'.
בכל תוכנית השתתף "מטמונאי", מאזין שנבחר מראש, הבקי בתולדות ארץ ישראל. המטמונאי קיבל לידיו כתב חידה שהיה עליו לפצח, בשידור חי, על סמך הידע האישי שלו ובעזרת המאזינים שהתקשרו לרדיו בעת השידור. פתרון כתב החידה הצביע על מקום כלשהו בארץ, שם הוצב איש רדיו מנוסה ואליו היו אמורים שליחיו של המטמונאי להגיע תוך פחות משעתיים. אם הצליחו בכך- קיבל המטמונאי סכום כסף נכבד ביותר. מאזיני התוכנית סיפקו לו עצות לפיצוח כתב החידה, שניתנו חינם או בתשלום, לפי רצון המאזין. הסכום ששילם המטמונאי למאזינים נוכה מהשלל שגרף אם הצליח לפצח את החידה בזמן הנתון. בין המתקשרים היו גם אנשי שם שנהגו לציין כי מדובר בידע אישי.
בתחילת שנות השישים ערכו והגישו את התכנית נקדימון רוגל ויצחק שמעוני, וזכו להצלחה רבה. חיים יבין היה בדרך כלל "שומר המטמון" בשטח. בשנת 1969 הזמינה דרורה בן אב"י, מנהלת חטיבת התוכניות הקלות ב'קול ישראל', את מרדכי נאור וזאב ענר לערוך את התוכנית.
מרדכי נאור נזכר באותה התקופה:
"שמעוני עבר לטלוויזיה, נקדימון רוגל היה בשליחות בחו"ל ודרורה בחרה בזאב ענר ובי כצמד שיוביל את התוכנית. זאב היה אמור להוביל את הפן הרדיופוני ואנוכי –את נושאי התוכן. זאב ואני היינו ידידים בלב ובנפש, ואף עבדנו יחד בעיתונות הצבאית, הוא היה סגני כשהייתי העורך של 'במחנה נח"ל' ואיש רדיו מנוסה. אני באותם ימים לא נחשבתי עדיין למומחה בידיעת ארץ ישראל אבל דרורה חשבה שיש לי את הפוטנציאל המתאים ושנעבוד יפה יחדיו. היא צדקה.
ההכנה לשידור לכל אחת מהתוכניות היתה ארוכה ומאתגרת. אחת לשלושה חודשים ערכנו בחינות למטמונאים פוטנציאלים, שהרי לא כל ידען ואיש משכיל יכול היה להתמודד עם הלחץ בשידור חי.
את כתב החידה היינו כותבים "מהסוף", כלומר, מתחילים בבחירת המקום בארץ אליו יוביל כתב החידה. אחרי מלחמת ששת הימים, כשכל הארץ נפתחה בפני הישראלים, התרבו האפשרויות להטמנת המטמונים ויכולנו למקמם גם בשטחים החדשים, או המוחזקים, או המשוחררים… צריך לזכור שלמרות ששטחה של הארץ גדל עדיין היתה בה אווירה של מדינה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם, או מכירים מישהו שמכיר… לתכנית היו מאות אלפי מאזינים והיה חשוב מאד שכתב החידה לא ידלוף עד לשידור. הצלחנו בכך.
משום שלמאזינים לתכנית היתה אפשרות לסייע למטמונאי בפתרון החידה, וגם לזכות בחלק מהכסף, ניסינו להיות הוגנים ולאפשר לכולם להתקשר, או לפחות למי שהיה ברשותו מכשיר טלפון אז… מסיבה זו שידרנו את התוכנית משלוש הערים הגדולות, לסירוגין, שכן לתושבי העיר ממנה שידרנו היה קל יותר להשיג קו לאולפן. בתל אביב ובירושלים היו אולפני רדיו של קול ישראל. בחיפה נאלצנו לאלתר אולפן ולארגן עשרות קווי טלפון. בערב התכנית הסענו אליו כ-30 טלפנים באוטובוס מירושלים.
שידור חי של תכנית הרדיו 'מחפשים את המטמון' ברשת ב', אולפני קול ישראל תל אביב, 1970. זאב ענר במרכז התצלום, מרדכי נאור לצדו.
בקרב צוות התוכנית נוצר הווי מרתק. משה טימור שידר בדרך כלל מהמקום שבו הטמנו את המטמון. משה חובב בילה עם המטמונאי או המטומנאית מצהרי יום התוכנית ועד לשידור התוכנית בבית מלון. זאב ואנוכי נהגנו להגיע אליהם לשעה שעתיים על מנת להכיר את המטמונאי או המטמונאית, ולפטפט מעט כדי להפיג את המתח. בשבע בערב התמקם כל אחד במקומו המיועד לשידור.
בעידן בו אנו חיים כיום, כשערוצי התקשורת רבים ומגוונים, קשה אולי למי שלא חווה את אותם הימים להסביר את עוצמתו של הרדיו ואת ההשפעה שהיתה לו. 'מחפשים את המטמון' היתה דוגמה טובה לכך: לא רק שמאות אלפי ישראלים הקשיבו לשידור החי, גם בימים שלפניו ואחריו עוררה התוכנית הדים- מאמרי עיתונות, מכתבים למערכת ולתחנה, פניות ותגובות מכל הסוגים- החל בתודות נרגשות וכלה בהתמרמרויות ואפילו בהשמצות, בנוסח "איך זה שבימים קשים אלה גורם 'קול ישראל' לאכזבה כל כך גדולה ומכשיל איש מוכשר". ואכן, היו הרבה הצלחות ו"פיצוחים" וגם כישלונות. בקיצור, פסטיבל אמיתי.
זאב ואני ערכנו את 'מחפשים את המטמון' ארבע שנים ורבע – בסך הכל 54 תוכניות. בתחילת שנות השבעים כבר נחשבתי לאיש-רדיו בעל ותק וניסיון והידע הרדיופוני סייע לי להשתלב באותה התקופה בגלי צה"ל".
ריאיון גלי צה"ל ו'במחנה' עם הרמטכ"ל דוד אלעזר, אולפן גלי צה"ל ביפו, 1972. מימין: הרמטכ"ל, קצין מדובר צה"ל צחי שמואל, עורך 'במחנה' יוסף אשכול, עורך ראשי ומפקד גלי צה"ל יצחק ליבני וסגנו מרדכי נאור.
'מחפשים את המטמון' שודרה בקול ישראל כשלושים שנה (בהפסקות) עד לשנת 1991. בשיאה היו לתוכנית כמיליון מאזינים (!). בעשר שנותיה האחרונות ערך והגיש אותה זאב ענר לבדו.
מרדכי נאור המשיך את עבודתו ברדיו כסגן מפקד גלי צה"ל, ובשנים 1974-1978 היה מפקד התחנה. לימים הפך לאחד מהחוקרים המוכרים והמוערכים בנושאי ארץ ישראל, ופרסם עשרות ספרים. באחד מהם קיבצו הוא וחברו זאב ענר את כתבי החידה מהתכנית "מחפשים את המטמון". הספר ראה אור בהוצאת "תמוז" ולא אחת נערכו על סמך הרשום בו משחקי חידה ביישובים שונים.
עטיפת הספר 'מחפשים את המטמון' המאגד כתבי חידה על סמך תוכנית הרדיו המיתולוגית באותו השם. יצא בהוצאת תמוז, 1980.
לבית הספר היסודי 'חביב' בראשון לציון הסטוריה מפוארת ומיוחדת במינה: 'חביב' נחשב לבית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם בו שמשה העברית כלשון ההוראה של כל מקצועות הלימוד.
בית הספר, הממוקם ברחוב אחד העם, דרומית לבית הכנסת הגדול, נוסד בשנת 1886. עד לשנת 1951 נקרא פשוט: 'בית ספר עממי', ואז שונה שמו ל'חביב', על שם דב חביב לובמן, עסקן ציבור שכיהן שנים רבות כראש ועד המושבה וכראש ועד ההורים בבית הספר.
בשנים הראשונות למדו בו תלמידים מעטים, בני המושבה ראשון לציון. עד לשנת 1900 בנים ובנות למדו בנפרד, לאחר מכן- יחדיו. המקצועות אותם למדו בבית הספר היו טבע, גאוגרפיה, הסטוריה, שפות ולימודי קודש.
מחדש השפה, אליעזר בן יהודה, חיבר במיוחד עבור תלמידי בית הספר מקראה ללימוד בשפה העברית. גם חלק ממורי בית הספר חיברו ספרי לימוד כתובים בעברית, במקצועות שונים.
בית הספר 'עממי' (לימים 'חביב') בשנת 1926. מתוך אלבום משפחת נחה ואהרון פרנקל, 'קרית טבעון נגלית לעין'
באלבומי התמונות של 'ישראל נגלית לעין' אנו מוצאים תצלומים רבים של תלמידי בתי הספר ומוריו לאורך השנים.
דליה אביאל מספרת כי סבה, שלמה אבולעפייה, הגיע מביירות לראשון לציון בשנת הקמתו של בית הספר, והחל ללמד בו צרפתית וערבית. את מי שלימים תהיה אשתו, רבקה פריימן, בת למייסדי המושבה, הכיר כשלמדה בבית הספר. דליה זוכרת את סבתה מספרת לה על הרגע בו ראתה את המורה אבולעפייה לראשונה, רוכב זקוף על סוסו בשבילי המושבה, חרב באבנטו. לדברי הסבתא, למרות שהיתה אז נערה צעירה מאד, בו ברגע התאהבה בבחור המרשים וגמרה אומר להנשא לו לכשתגדל.
ואכן, מקץ שנים ספורות, לאחר שרבקה סיימה את לימודיה בבית הספר, השכילה ורכשה ידיעות בשפות, ספרות והסטוריה, נישאה למורה שלמה אבולעפייה. החתונה נערכה בראשון לציון בשנת 1892, לשמחת בני המשפחה, המורים והתלמידים.
הזוג הצעיר, רבקה לבית פריימן ושלמה אבולעפייה, ראשון לציון, 1892. מתוך אלבום 'דליה לבית אבולעפייה וצבי אביאל', תל-אביב-יפו נגלית לעין
בשני אלבומים נוספים, של משפחת בן זאב ושל משפחת פרנקל, מופיע תצלום זהה, משנת 1926, 'תמונת מחזור' של תלמידי בית הספר. דבורה שולנר (לימים פרנקל) וחבצלת בן זאב (לימים כהן) למדו, כפי שמסתבר, באותן השנים בבית הספר, ושתיהן מופיעות בתצלום. בתמונה אפשר לראות ילדים נוספים, דלי אמצעים כנראה, כשהם יחפים.
ילדי בית הספר 'חביב' (אז 'עממי') בראשון לציון, דבורה פרנקל יושבת בשורה השניה שלישית משמאל. חבצלת בן זאב (לימים כהן) עומדת שנייה משמאל בשורה העליונה מאחור, 1926
בתצלום מאוחר יותר, מתחילת שנות ה-30, מספר המורים המצולם זהה כמעט למספר התלמידים. בין המורים מופיע גם נפתלי ידלין, אחד מהמורים המיתולוגים של בית הספר 'חביב'.
תלמידים ומורים בבית הספר 'חביב' (אז 'עממי'), ראשון לציון. התלמידה חבצלת בן זאב (לימים כהן), עומדת רביעית משמאל, המורה נפתלי ידלין בשורה האמצעית, שני משמאל. 1930-1933.
נפתלי ידלין החל ללמד בבית הספר בשנת 1924 ולימד בו קרוב לארבעים שנה, גם לאחר צאתו לגמלאות. אלפי תלמידים זכו להכירו כמחנך וכמורה והוא אף חיבר ספרי לימוד בנושאים שונים, תורה ומולדת בעיקר, והדריך מורים רבים.
אחת מהתלמידות שזכו להכירו, מירה אביצור (אז מלבסקי), ילידת ראשון לציון, מספרת:
"למדתי בבית הספר 'חביב' בתחילת שנות החמישים. את ידלין כולם הכירו, ידעו שהוא מורה ותיק ורב זכויות בביה"ס. אותי לא לימד באופן קבוע, אך היה נכנס מדי פעם לכיתה, אולי כמורה מחליף, כבר אינני זוכרת, תמיד לבוש בחליפה, ומנצל את הזמן "להרביץ בנו תורה", ציונות ואהבת הארץ.
הוא היה נעמד ליד שולחן המורה, דופק באגרופו על השולחן בקצב ומתחיל לשיר שירי מולדת- 'פה בארץ חמדת אבות' למשל. היינו מעט נבוכים נדמה לי, אבל כיבדנו אותו, אולי אפילו הצטרפנו לשירה….
חוויה אחרת הזכורה לי מתחום המוזיקה בבית הספר קשורה במורה מיתולוגי אחר- חנוך רון. היום הוא מוכר וידוע מאד כמבקר מוזיקה אבל כשהייתי תלמידה הוא היה בחור צעיר מאד, בגיל 20 לערך. נדמה לי שרק סיים את לימודיו וכבר בא ללמד. בכשרון רב ניצח על המקהלה, העלה עם התלמידים אופרטות, הוא סחף את כל בית הספר עם אהבתו למוזיקה וההתלהבות שלו."
כמו רבים מהתושבים הותיקים של ראשון לציון, גם בעלה של מירה, זאב אביצור, למד בבית הספר 'חביב'. אחד התצלומים באלבום משפחתו מנציח את התרגילים שהיו נהוגים בתחילת שיעורי ההתעמלות, בחצר החולית של בית הספר: הבנים והבנות למדו בשלב זה יחדיו, אך הסתדרו בטורים נפרדים. למרות שבשנים אלו טרם הונהגה תלבושת אחידה בבית הספר, לשיעורי ההתעמלות הגיעו התלמידים בלבוש אחיד- הבנים בגופיה ומכנסי התעמלות כהים, הבנות בחולצה לבנה ומכנסי התעמלות, קצרים מאד אך מהודקים לירכיים בגומי.
שיעור התעמלות בבית הספר "חביב", ראשון לציון, זאב אביצור שני בטור האמצעי, 1951. מתוך אלבום יוסף וזהבה אביצור 'ראשון לציון נגלית לעין'
"למרות שלא הייתי ספורטאית דגולה", מוסיפה מירה לספר, "אהבתי את זיגי, המורה להתעמלות. הוא לא היה מורה קשוח, האמין בכל לבו שחייבים להתעמל, גם אם לא מגיעים להשגים מרשימים. בספר הזכרונות שלי מופיע זיכרון בו רשם לי: "נפש בריאה בגוף בריא," זה היה המוטו שלו."
בית הספר 'חביב' פועל גם היום. התלמידים אמנם לא מתיצבים לשירת ההמנון והנפת הדגל במסדרי בוקר, המורים הותיקים כבר מזמן אינם, אך בחזון בית הספר יוחד מקום של כבוד לשפה העברית והיא מוצגת כ"נכס הסטורי של העם העברי לדורותיו".
בית הספר 'חביב' כיום, תצלום מתוך אתר האינטרנט של בית הספר 'חביב'
בשנת 1960 הוקם לראשונה בקרית שמונה בית ספר תיכון ושמו – 'מעלות'
בשנה הראשונה כלל בית הספר רק כיתה אחת – מקצועית. בשנה השנייה נוספה כיתה עיונית. תלמידי הכיתה המקצועית סיימו לימודיהם בסוף כיתה י', ותלמידי הכיתה העיונית, מעטים יחסית, המשיכו עד לקבלת תעודות הבגרות בסוף כיתה י"ב. בכיתה י"א התפצלה הכיתה לשתי מגמות: הומניסטית ומתמטית- פיסיקלית.
תמונת מחזור ב' של בית הספר התיכון 'מעלות' בקרית שמונה, 1965
ד"ר שמעון גולן, אז שמעון גולדנברג, בוגר המחזור השני של בית הספר, נזכר במורים שליוו את שנותיו כתלמיד:
"בשנתיים הראשונות, טרם הפיצול למגמות, לימד את כולנו מתמטיקה מורה מהיישוב הטבעוני אמירים. הטבעונות היתה נדירה והרבה פחות מקובלת ממה שהיא היום, לנו התלמידים כל העניין נראה מעט מוזר. בימי ראשון היה מגיע המורה עם מזוודה גדולה, התלמידים החליטו שהיא מלאה בירקות…
המורה להיסטוריה, בחור צעיר שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, נכנס לכיתה ביום הראשון ללימודים והכריז "שמי יוסף ואני רשע מרושע!". במהלך השיעורים היה מקריא את החומר ואנחנו כתבנו. בבחינה הראשונה קיבלתי 65, וזה עוד היה, אוי לבושה, הציון הטוב בכיתה. עם הזמן הבנו מה דורש המורה ואיך ללמוד לבחינה, הציונים השתפרו והמורה שהציג עצמו כמרושע התגלה דווקא כמורה הנחמד ביותר. יותר מכל ההיסטוריה שלימד אני זוכר את הערב האחרון ללימודים, שבו הזמין אותנו, חלק מהתלמידים – לביתו. שם לראשונה, עם שבירת "הדיסטנס", העזנו לקרוא לו בשמו הפרטי, ולא "המורה" כמקובל. אני זוכר שהראה לנו עטיפת תקליט שקנה, והתוודה שבחר בו כי אהב את תצלום הבחורה על העטיפה…בסך הכל לא היה מבוגר בהרבה מאיתנו.
למורה לספרות היה מנהג מוזר: תוך כדי השיעור היה מסתובב בכיתה, מניח ידיו על השולחנות ומלטף בהן אגבית את פניו, תוך כדי דיבור. באחד הימים מרחנו דיו על אחד השולחנות, המורה הניח ידיו על השולחן ומרח את פרצופו בדיו, כך הוסיף להסתובב בכיתה, לא מודע למראה המגוחך…
עוד אנקדוטה שנחרטה בזכרוני: לשובב של הכיתה, רפי כנפו, היה מקום של כבוד באחת מפינות הכיתה – לשם נשלח כל אימת שעשה מעשי קונדס. באחת הפעמים, בעודו בפינה, הצביע ושאל את המורה: "המורה, אני יכול לעבור לפינה השנייה?". התפוצצנו מצחוק. אבל בסך הכל היינו ממושמעים למדי, ילדים טובים"
מיום היווסדו של בית הספר 'מעלות' הונהגה בו תלבושת אחידה. עבור התלמידים זה היה חידוש- בבית הספר העממי בקרית שמונה, כמו גם ברוב בתי הספר בארץ בשנות החמישים, לא הונהגה תלבושת כזו, משיקולי תקציב. המשפחות לא היו אמידות ולכל ילד היו רק בגדים מעטים. התלבושת האחידה ב'מעלות' כללה חולצה לבנה (מגוהצת!), חצאית כחולה לבנות, מכנסיים כחולים לבנים.
תלמידים בתלבושת אחידה בחצר בית הספר 'מעלות' בקרית שמונה, 1964
מדי פעם יצאו התלמידים לטיולים בארץ – מסע 'מים לים', צעדת ארבעת הימים המסורתית וביקור בקבר טרומפלדור, מדי י"א באדר.
כתמיד בטיולים, החויות רבות: באחת מצעדות ארבעת הימים, ירד גשם זלעפות. התלמידים פונו מהאוהלים ללינה במבנים באזור בית שמש, סוחבים איתם בקושי את השמיכות ואת שקי השינה, כבדי משקל בשל המים הרבים שספגו. בשל ארוע זה זכתה הצעדה לכינוי "צעדת הבוץ".
תלמידי כיתה י"א בבית הספר 'מעלות' בקרית שמונה צועדים לתל חי, 1964
בתחילת כיתה י"א החל שמעון ללמוד במגמה המתמטית- פיזיקלית, שמנתה בשנתון שלו תשעה תלמידים בלבד: שבעה נערים ושתי נערות.
"המחנכת היתה לאה שטיינהארט-סלע, מורה לאנגלית. בעלה ויקטור, יליד אוסטריה, לימד אותנו פיזיקה. בצעירותם בארה"ב היו קומוניסטים ולבתם, שלמדה בשכבה מתחתנו, קראו קרלה, כמחווה לקרל מרקס. מכל מקום, שניהם היו מורים מעולים. בתחילת השנה למדנו על חשמל. יש בי התנגדות פנימית לכל דבר מעשי, והתקשיתי להבין את החומר. לאחר כמה שיעורים הזמין אותי המורה ויקטור אליו הביתה והסביר לי בסבלנות במונחים מתמטיים את ההקבלה בין נוסחאות החשמל לנוסחאות המכניקה, פתאום הכול נראה פשוט וקל.
מתמטיקה לימד אותנו ד"ר אפרם, היה "פריק" של מתמטיקה. הוא הזמין אותנו לשיעורי העשרה אחר הצהריים, שכללו חידות מתמטיות ושעשועי אתגר למיניהם, אהבנו את זה מאד.
המורה למתמטיקה ד"ר אפרם, תיכון 'מעלות' בקרית שמונה, 1964-5
בסוף כיתה י"ב היה קשה להיפרד, נדברנו בינינו לשמור על קשר. התגייסנו לצבא, פנינו ללימודים, הקמנו משפחות. בשנת 2015, חמישים שנה לאחר סיום לימודינו בבית הספר התיכון, ערכנו שני מפגש מחזור מרגשים, שאליהם הזמנו גם את המורים. גם מפגשים נוספים נערכו לאורך השנים- הזדמנות להעלות זיכרונות מהעבר, לספר על ההווה, לקוות לטוב בעתיד…"
מפגש בוגרי מחזור 1965 של תיכון 'מעלות' בקרית שמונה, ביתה של עליזה ורדה, גן יבנה, 1998
בין שלל תמונות המחזור של ילדי משפחת אלנקוה מבית הספר העממי 'צפרירים' בחיפה בו למדו, נמצאה גם גלויה ממנה ניתן ללמוד על אחת מהמורות המיוחדות שלימדו אותם, אם לא המיוחדת שבהן.
הגלויה נשלחה מהמחנכת רות רבאון, אל תלמידתה מירי אלנקוה (לימים סמית') בת השתים עשרה, בזמן החופש הגדול, בחודש יולי שנת 1955.
מרים יקירתי אף כי שמחתי מאד עם מכתבך, לא היתה לי שהות מיד לענות לך, מכיוון שאני ממשיכה להשתלם בטבע במכון הביולוגי בכפר יהושע עוד שבועיים. אדם שאינו לומד- אינו ראוי ללמד- לא כן? אני שמחה מאד לקראת ביקורכם, אולם כדאי לפני זה לכתוב לי גלויה…אם תלמידים רוצים לבקרני, התאריך המתאים ביותר הוא שבת, 29.7, ואשמח מאד עם כל אחת ואחד שירצה ביום זה אחר הצהריים לבקרני. אני נוכחת ממכתבך כי את יודעת יפה מאד לנצל את זמנך. בודאי את אף מחליפה ספרים בספרית בית הספר… הכרם שלי הוא יפה ואני בטוחה כי יהיה לו במה לכבד אתכם. אף אני קוראת הרבה, כל מה שלא הספקתי במשך שנת הלימודים… להתראות, מורתך רות
הביקור בבית המורה אכן התקים. מירי הגיעה אליו מלווה באמה, אילנה, שהיתה מיודדת מאד עם המורה רות. מירי זוכרת שנסעו לקרית עמל (כיום קרית טבעון) והגיעו לבית חד קומתי ולו גינה גדולה ויפה. מירי זוכרת שהתרשמה מאד גם מפנים הבית, מהרהיטים, מהתמונות שעל הקירות, מהספרים הרבים שעל המדפים, "הרגשתי שהוא ספוג בתרבות", כדבריה. רות הציעה למירי לעבוד מעט בגינה, הענבים שבצרה הוגשו לשולחן ככיבוד.
הביקור ארך כמה וכמה שעות, במהלכן התענינה המורה רות בשלומה של מירי ובקורותיה בחופש. כמנהגה, המליצה לה על ספרי קריאה שכדאי להשאיל בספריה. רות החשיבה מאד את הקריאה ואהבה מאד ספרים. אהבה זו ניסתה להנחיל לתלמידיה. ואכן, ילדי משפחת אלנקוה: מירי, חנה ואיציק, אהבו מאד לקרוא והיו מחליפים ספרים דרך קבע בספרית בית הספר וגם בספריות שברחוב פבזנר ובורוכוב. לספריה נהגו ללכת יחדיו, כדי לודא שאף אחד מהם לא ישאיל ספר שכבר קראו אחיו, כי היו נוהגים להחליף בינהם את הספרים לפני לכתם שוב לספריה, ובכך "להרויח" עוד שני ספרים לקריאה. את הספרים בחרו עבורן הספרניות, בהתאם להמלצות המורה וגם להנחיות אמם אילנה, ידענית וחובבת קריאה גם היא.
התלמידה חנה אלנקוה קוראת בספר, כיתה ג' בבית הספר 'צפרירים' בחיפה, 1954האחיות חנה אלנקוה (כיום משה) ומירי אלנקוה (כיום סמית') בביתן בשכונת חליסה, חיפה, 1957
"רות היתה מורה מיוחדת", מספרת מירי, "היתה מבוגרת יחסית לשאר המורים, משכילה בתחומים רבים. היא היתה מסורה מאד לנו התלמידים, היה ברור לנו שהיא רואה בהוראה שליחות, לא סתם מקצוע. אני זוכרת שעבדנו יחדיו בגינת הירק בבית הספר, שתלנו וזרענו. באחד הימים לקחה אותנו לטיול בבית שערים, סמוך לאזור מגוריה, שם סיפרה לנו על אלכסנדר זייד ועל תנועת "השומר", היתה בקיאה מאד גם בהסטוריה של ארץ ישראל, היתה ציונית, אהבת הארץ היתה אצלה ערך עליון.
לפני כמה שנים, כשאספנו תצלומים להכנת האלבום שלנו במסגרת "נשר נגלית לעין", החליטה אחותי חנה שחסר לנו תצלום של המורה רות, עד כדי כך היתה משמעותית עבורנו בתקופת הילדות. היא יצרה קשר עם יוסק'ה רבאון, בנה של רות, והוא בטובו שלח לנו תמונת פספורט של אמו ואף הוסיף כמה מילים חמות על גב התצלום"
תמונת פספורט של המורה רות רבאון, 1955
השנים בהן לימדה בבית הספר "צפרירים" היו רק חלק קטן מפועלה החינוכי של רות רבאון: כשעלה הישוב "קרית עמל" על הקרקע בשנת 1937 נבחרה רות להיות הגננת והמורה הראשונה של ילדי הישוב.
ילדי הישוב היו מעטים, כ 12 ילד מגיל גן עד כיתה ב'. רות לימדה את כולם בהצלחה על אף טווח הגילאים הרחב והאתגרים הפיזים בישוב הצעיר, אפילו לוח לא היה…
עם חלוף הזמן התווספו ילדים, נוצרו כיתות ונרכשו אביזרי לימוד. רות חינכה את ילדי קרית עמל במשך שנים רבות ונחשבת לגננת- מורה המיתולוגית של הישוב.
רות רבאון, הגננת הראשונה של קרית עמל וילדי הגן, ליד עץ האלון ברחוב זבולון, קרית עמל, 1938
באלבום משפחת יוסף רבאון, בנה של רות, ב"קרית טבעון נגלית לעין" מצויים תצלומים נוספים של אמו עם תלמידיה לאורך השנים. אחרים מנציחים את זכרה של ניצן, בתם של רות ומרדכי, אחותו של יוסף, שנרצחה בשלהי מלחמת העצמאות על ידי על ידי בדואים מירדן, בעת שחזרה מטיול באזור אילת.
המתבוננים באלבום יחזו גם בבית המשפחה והחצר, ברחוב אלכסנדר זייד 20, הבית בו ביקרה התלמידה מירי, כמו גם תלמידים רבים נוספים.
משפחת רבאון: ההורים מרדכי ורות והבן יוסף, בפתח ביתם ברחוב אלכסנדר זייד 20, קרית עמל, 1954
"אבא אהב לשחות. בהיותו ילד במרוקו שחה בים, כשהגיע כנער לישראל החל לשחות גם בבריכות "גלי גיל" וגורדון בתל אביב… אני זוכרת אותו חוצה בריכה אולימפית, באורך חמישים מטר, בלי להוציא את הראש מהמים אפילו פעם אחת". אילנה חזן נזכרת באביה, דוד כהן, ובחיבתו לים ולבריכה, שהיו גם חלק בלתי נפרד מילדותה.
דוד וג'ולייט כהן בנו את ביתם ברחוב הברוש (היום שכונת בן-צבי) בשדרות. אילנה מספרת שהיו משפחה ברוכת ילדים, שמחה ואוהבת אדם. בשנות השישים הקים דוד בריכה בחצר בית המשפחה: הוא חפר בור גדול מאד, ציפה אותו בבטון ומילא במים. הבריכה הביתית הפכה אטרקציה לכל ילדי השכונה, ודוד לימד את כולם לשחות, חינם אין כסף. אילנה מספרת שאת ילדיו לימד שחייה בגיל צעיר מאוד, "כשהיינו כבני שנה אבא זרק אותנו למים, בהשגחתו כמובן. היינו מפרפרים קצת אבל התרגלנו לרעיון. לאט לאט לימד אותנו את התנועות וכשבגרנו עוד מגוון סגנונות שחייה, כמו שצריך". בחורף הכניסו לבריכה דגי מאכל, אותם היה דוד דג לעיתים מוזמנות על מנת שג'ולייט תכין מהם מטעמים לשבת…
דוד כהן קופץ לבריכה שבנה בחצר ביתו, רחוב הברוש, שדרות, 1965
בשנת 1969 נפתחה בשדרות בריכה מפוארת, ששימשה את כל תושבי האזור. בנוסף לבריכה אולימפית (אחת מחמש שהיו אז בכל הארץ!), כלל המתחם גם בריכת ילדים עגולה גדולה ויפה, מדשאות רחבות ידיים, קיוסק ומלתחות. דוד מונה להיות מנהל הבריכה, תפקיד אותו מילא בהצלחה ובמסירות רבה, במשך קרוב לעשור.
דוד ואחייניתו ליד בריכת הילדים המטופחת בשדרות, תחילת שנות ה-70דוד כהן ובאי הבריכה בשדרות, אותה ניהל, קיץ 1972דוד כהן ובנותיו אילנה (עומדת) ואורה (יושבת), בריכת שדרות, 1974
אילנה מספרת שדוד היה מעורב בכל, החל מצוות המצילים וכלה בפרחים שנשתלו סביב לדשא, אותם הביא במיוחד מצפון הארץ. "אוי למי שהיה רומס או קוטף פרח. אני זוכרת שהיינו בבריכה כשאמי סיפרה לי שהיא בהריון. כל כך שמחתי, רצתי וקטפתי לה ורד מהערוגה שליד המדשאה, אבא כמעט הרג אותי… לא רק שפגעתי בצמחייה, גם חלילה שילדיו של דוד כהן יעשו משהו שאסור לאחרים. זה היה מאוד חשוב לו. כך גם לא נכנסנו לבריכה בחינם, ואף לא בהנחה. אבא קנה לנו מנוי משפחתי בתחילת כל עונה".
מצוות המצילים זוכרת אילנה את חנניה ועקנין, אך היו גם נוספים. היא עצמה עברה בנעוריה קורס "מצילים חובבים" ושימשה כעוזרת למציל. גם בתחרויות השחייה הרבות שהיו בבריכה השתתפה, כמו רוב אחיה ואחיותיה.
אילנה כהן עם כובע מציל לראשה, לצדה אביה דוד, מנהל הבריכה, שדרות, 1974דוד כהן וילדיו אשר ורינה, על פודיום מאולתר בסיום תחרות שחיה בבריכה בשדרות, 1972
דוד עצמו לא שימש כמציל אך בכל רגע היה מסתובב, חבוש כובע רחב שוליים, ער ודרוך לכל המתרחש בבריכה. ביום קיץ עמוס אחד הציל ילד שטבע וכבר נמצא מחוסר הכרה על קרקעית הבריכה. בזכות פעולות ההחייאה המהירה של דוד, ניצלו חייו. בכל שנה מאז, ביום השנה לאותו המקרה בו ניצלו חיי הילד, היה אביו מביא לדוד בקבוק של עראק תוצרת בית לאות תודה.
בימים בהם הבריכה היה עמוסה פחות, טרום חופשת הקיץ, היה לדוד זמן לנוח מעט. בערסל הנצרים שהשקיף על הבריכה יכול היה לשבת ולצפות על כל המתרחש בה. מאחורי הערסל, על קיר מלתחות הגברים, תלה כלוב ציפורים בו גידל קנרי, אטרקציה מזמרת עבור הרוחצים. אילנה זוכרת שמעל כלי המים שבכלוב מתח אביה חוט ובסופו אצבעון תפירה: כשהיה הקנרי צמא היה לוחץ ברגלו במרכז החוט, האצבעון היה מתרומם עם מעט מים בתוכו והקנרי היה שותה לרוויה. לעיתים היה גם יוצא להתעופף בבריכה, אך תמיד שב אל הכלוב.
דוד כהן יושב על הערסל, בריכת שדרות, שנות ה 70
לעצמו ולמשפחתו לא לקח דוד דבר מהבריכה, אך הוא ואשתו ג'ולייט ניצלו לפעמים את שירותי הבריכה על מנת לעזור לילדים ולנערים ממשפחות מצוקה. בבריכה היו מאפשרים להם להתקלח במים חמים בתנאים נוחים, ג'ולייט היתה אוספת בגדים נקיים ודואגת להם לארוחות מזינות. לבוגרים יותר היה מציע דוד עבודות ניקיון ותחזוקה בבריכה. לפני מספר שנים, מספרת אילנה, דפק על דלת ביתה של ג'ולייט איש זר, שחיפש את דוד. כששמע שדוד נפטר בשנת 1991, הצטער עד מאד. לג'ולייט סיפר בהתרגשות כי הודות לדוד ניצל מחיי הפשע והעוני, בזכותו עלה על דרך המלך וכיום הוא בעל משפחה ועסק משגשג.
דוד וגולייט כהן בבריכה בשדרות (ג'ולייט בהריון עם איציק), 1978דוד כהן (שלישי מימין) וחברים, בבריכה בשדרות, 1970
חלפו שנים, הבריכה בשדרות עדיין קיימת, אך שינתה פניה והפכה לקאנטרי קלאב, וחלק מהבריכה כיום מקורה. על מנת להתאימה לתושביה הדתיים של שדרות, חלק משעות הרחצה בה מיועדים לגברים או לנשים בלבד. בתצלומים שבאלבום התמונות המשפחתי של דוד וג'ולייט כהן היא נותרה מטופחת, מפוארת ומיוחדת כבזכרונה של אילנה. אחיה של אילנה, אשר, ממשיך את המסורת המשפחתית כמנהל הבריכה של קיבוץ 'מגן'.
"כשהייתי ילדה במצרים, 'החופש הגדול' היה אפילו עוד יותר גדול, או אם נדייק, יותר ארוך: הוא נמשך שלושה חודשים. בחודשי הקיץ בקהיר, העיר בה גדלתי, היה חם מאוד. היה מקובל ביותר לנפוש בתקופה הזו בעיר החוף אלכסנדריה, ואני כנערה הייתי מבלה שם עם משפחתי כמעט מדי קיץ". כשבעים שנה חלפו מאז אותן חופשות על שפת הים באלכסנדריה, אבל רישומן חרוט עדיין בזכרונה של שושנה כהן (אז רוזט פרדו).
שושנה היתה הבת הצעירה במשפחה בת שנים עשר אחים ואחיות. אחיה הגדולים הנשואים היו מצרפים אותה בקביעות למשפחות שהקימו, וכולם היו נוסעים יחדיו לנפוש בקרבת הים. לאורך כל קו החוף היו פזורות דירות נופש, צנועות וצנועות-פחות, ובאחת מהן היתה מתמקמת המשפחה, סמוך לביתה של דודה רוזה, ששמחה מאוד על הביקור השנתי של קרובי משפחתה מקהיר.
מדי יום היו יורדים בני המשפחה לים. לבחור הערבי שעבד אצלם היו מוסרים בבוקר עוף ותפוחי אדמה, מזון לארוחת הצהריים. בדירונת הצנועה ששכרה המשפחה לא היה תנור, אך היה מקובל להשתמש, תמורת תשלום, בתנור ציבורי גדול שהיה ניצב סמוך לחוף, בדיוק למקרים אלו. לאחר כשעתיים שלוש היתה הארוחה צלויה ומוכנה, ובני המשפחה היו יוצאים מהמים על מנת לאכול, או כפי שמתארת שושנה: "גוועים מרעב, טורפים וחוזרים למים".
שושנה זוכרת שהיתה צועדת עם בני משפחתה במים הרדודים אל איים מסולעים קטנים שהיו בים, סמוך לחוף. על איי היבשה האלו חיפשו "ריצות", כך קראו למעין צדפות עגולות וקוצניות. את ה'ריצה' היו פותחים לשניים ואוכלים את תכולתה, ללא בישול. בלילה נאלצו לשלוף את הקוצים מכפות הידיים והרגליים…
"הייתי מתעמלת מצוינת", מספרת שושנה. "במשך השנה, אז חייתי בקהיר, הלכתי בקביעות למכון התעמלות ושם היה לי מאמן איטלקי שהאמין בי ולימד אותי תרגילי אקרובטיקה. על חוף הים במשך הקיץ המשכתי להתאמן ב'עמידות נר', 'גשר' ובעמידות ידיים. הרוחצים היו מסתכלים לפעמים אבל לי לא היה אכפת.
שושנה פרדו (לימים כהן), מתעמלת על החוף באלכסנדריה, 1952
שושנה פרדו (לימים כהן), עם חברים ובני משפחה, מתעמלת על החוף באלכסנדריה, 1952
באלכסנדריה של שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 שררה אוירה טובה של חופש, היו הרבה מאוד אירופאים ואמריקאים, הרגשנו אנשי העולם הגדול. בערבים התלבשנו יפה והסתובבנו על הטיילת לאורך החוף. אכלנו תירס חם, גלידות, שתינו קפה או 'קוקה קולה', המשקה שהכי אהבתי, שהיה אז חדש יחסית ומאוד פופולרי. לא רחוק מהחוף היה בית קולנוע ובו היה מוקרן אותו הסרט במשך כל שעות היום והלילה, מסתיים ומתחיל שוב. היינו נכנסים, רואים מהאמצע, מסיימים בהתחלה, חוזרים שוב… העיקר החוויה".
בשנת 1954, כשהיתה שושנה בת עשרים, עלתה ארצה. עד מהרה נישאה ליוסף, יליד מצרים אף הוא, והשניים בנו את ביתם במושב אודים שבשרון. חוף הים בפולג החליף את חוף הים של אלכסנדריה.
שושנה וחברות מאודים בחוף פולג (שושנה שניה מימין), 1955
בשנים הראשונות, טרם נסלל כביש החוף, אפשר היה להגיע ישירות מהמושב אל חוף פולג הסמוך יחסית.
שושנה מספרת שהיתה נוהגת ללכת ברגל לים, מרחק חצי שעה לכל כיוון, עם עגלת התינוק. היא רצתה שהילד יהנה מהים, אבל מטרת הביקורים העיקרית היתה שיאכל את הכריכים והפירות שהכינה מבעוד מועד: "בים היה נפתח לו התיאבון. הוא היה ילד שלא רצה לאכול, אבל על החוף היה אוכל יפה".
שושנה כהן עם בנה אבי, על שפת הים בחוף פולג, 1960
עם השנים נוספו לשושנה וליוסף גם שתי בנות, שרה וחיה. למרות שהעבודה במשק היתה רבה בכל ימות השבוע, בשבתות נהגו בני המשפחה לנפוש מעט, לנוח ולבלות על שפת הים. על הטרקטור שקיבל יוסף מאביו התקין ספסל ועליו היה מסיע את שושנה והילדים לים, ישירות דרך החולות.
שושנה ויוסף כהן בחוף פולג, על הטרקטור המשפחתי בו נסעו אל החוף, תחילת שנות ה-60
עד היום אוהבת שושנה את החוף. לעיתים היא מתלווה לבני משפחתה האהובים לבילוי קצר ונעים בשפת הים, בריא לגוף ולנפש.
"לא אהבתי את חוף הים, השמש ואני לא היינו אף פעם חברות טובות", כך מספרת עדנה אסכולאי (לבית גרסטל). "ולמרות זאת, במסגרת הקייטנה אליה נשלחתי בילדותי, ביליתי על החוף כמעט מדי יום לאורך שבועיים.
גדלתי בשנות הארבעים ברחוב נחמני במרכז תל אביב ולמדתי בבית הספר היסודי 'בלפור'. כשהחל החופש הגדול רשמו אותי הוריי לקייטנה המיועדת לילדי בית הספר. לא היה אז מגוון קייטנות כמו היום וגם לא התחשבו יותר מדי ברצונם של הילדים. כולם הלכו לקייטנה וכך גם אני, לבושה בבגד ים שלם ועליו חולצה, מכנסי התעמלות קצרים המסתיימים בגומי, כובע וסנדלים שאבא היה קונה לי בחנות "פיל" בתחילת כל קיץ. משום שהייתי בלונדינית ובעלת עוד בהיר הנוטה להישרף בשמש, ציידה אותי אמי בקרם "וולוטה" להגנה מהשמש. בתקופה הזו, אגב, לא היה ברור כלל שחייבים למרוח קרם הגנה ורבים מהילדים לא נמרחו, כך שהשתזפו מאוד או נשרפו מאוד…
מדי בוקר נאספנו חבריי ואני בחצר בית הספר, משם עלינו לאוטובוס שהסיע את כולנו אל הים. על החוף היינו משחקים בחול ובמשחקי כדור, למים נכנסנו בהשגחת מדריכי הקייטנה שהיו מצוידים במשרוקיות. בשעה עשר לערך היו מכנסים אותנו תחת סככת צל ארוכה ומחלקים לנו שוקו ולחמניה, חיכינו לזה ואכלנו בתאבון גדול.
בצהריים שבנו באוטובוס הביתה. לאחר מקלחת יסודית הייתי מתפנה לשאר עיסוקיי בחופשת הקיץ הארוכה: גלשתי על "סקטים", שיחקתי עם בן השכנים בקומה מעלינו, אבל בעיקר אהבתי לקרוא. ביקרתי בקביעות בספרייה ברחוב מונטיפיורי, ריח הספרים היה מציף אותי בכל פעם כשנכנסתי פנימה… לא רחוק מהספרייה, בשדרות רוטשילד פינת יבנה, היה הקיוסק בו מכרו בקיץ ממתק ג'לי בשלושה צבעים, זו גם היתה אטרקציה עבורי.
הבילוי של הקיץ, בה' הידיעה, התרחש אחת לשבוע, בשעות אחר הצהריים: אמי, אחותי הצעירה צביה ואני היינו הולכות ברגל לקיוסק של ויטמן ברחוב אלנבי. מבחר הטעמים לא היה גדול אבל טעמם, לפחות לדעתנו אז, היה משובח. אמא אפשרה לנו לבחור בין גלידה ל"אקספרסו", משקה סמיך של גלידה וסודה, עד היום אני זוכרת את מכת הקור שקיבלתי עם הלגימה הראשונה, זה היה תענוג אמיתי".
להבדיל מעדנה, אמה מיכל אהבה מאוד את חוף הים בתל אביב ובילתה בו שעות רבות בשנים בהן היתה בחורה צעירה. מיכל תמרי (טייטלבוים במקור), הגיעה מפולין לתל אביב בשנת 1924, בהיותה בת שש עשרה, והשתלבה עד מהרה בחיי העיר התוססת. עם חבריה וחברותיה בילתה מיכל במסיבות ריקודים, באירועי מוסיקה ומחול, בנשפי הפורים המפורסמים שיזם ברוך אגדתי ועוד. בחודשי הקיץ הארוכים ירדה החבורה העליזה לשפת הים.
מיכל תמרי, לימים גרסטל, בסוכת המציל בחוף "זבולון" (כיום "שרתון"/"מציצים"), תל אביב, 1930 בערךמיכל תמרי, לימים גרסטל (בשמלה, מאחור), עם חבריה בחוף הים, תל אביב, 1930 בערך
התצלומים באלבום בתה הצעירה של מיכל, צביה גרסטל, מציגים את צורת הלבוש שהיתה נהוגה אז על חוף תל אביב: בגדי ים שלמים בגזרת 'גופיה', לנשים ולגברים, או ביגוד קל אך אלגנטי: הגברים חבשו מגבעות, הנשים לבשו שמלות והחזיקו בידן שמשיות מעוטרות, להגנה מהשמש. על החוף היו פזורים כסאות נוח: מסגרת עץ בתוכה מתוח בד עבה, בדוגמת פסים בדרך כלל.
מיכל תמרי, לימים גרסטל (במרכז), עם אחיה מורי (יושב מימין) וחבריהם בחוף הים, תל אביב, 1930 בערךמיכל תמרי, לימים גרסטל, עם חברה בחוף הים, תל אביב, 1930 בערךמיכל תמרי, לימים גרסטל (מחזיקה שמשייה), עם ידידיה בסככת צל עשויה עץ, חוף הים, תל אביב, 1930 בערך
ב-1936 נישאה מיכל תמרי למיכאל גרסטל, שעלה ארצה כמה שנים קודם לכן מאוסטריה, והתמסרה לניהול הבית והמשפחה. כשנולדו הבנות היתה מטיילת איתן בעגלה ליד שפת הים, וכשגדלו קצת היתה המשפחה מתיישבת לעיתים באחד מבתי הקפה שליד הטיילת. בבתי הקפה הללו היתה תזמורת קטנה וגם רחבת ריקודים, לעת ערב היו באי המקום מוזמנים לרקוד ריקודים סלוניים: טנגו, ואלס, פסדובלה וכדומה. מיכל אהבה מאד לרקוד, מיכאל פחות…
לימים עברה עדנה להתגורר עם משפחתה באזור דרום הארץ, הרחק מהים, אך מדי פעם היא חוזרת לבקר במחוזות ילדותה. לא מזמן, כך היא נזכרת, ראתה בבית קפה ממתק ג'לי שהזכיר לה את ימות הקיץ של ילדותה. לאכזבתה גילתה שהטעם כבר אינו אותו טעם… חוף הים, לעומת זאת, נשאר שוקק חיים כאז.
מיכל תמרי ובעלה לעתיד מיכאל גרסטל, על רקע "הברזלים" בטיילת, תל אביב, 1936
"היו לבן-צבי עיניים טובות", מספרת שמחה צרפתי (אז שמחה סיטבון), כשהיא נזכרת בפגישה בבית הנשיא, בה השתתפה יחד עם חבריה לחברת הנוער 'סנונית'. "אחת מחברות הקבוצה שלנו, ילידת מרוקו", היא מוסיפה, "התפלאה שבית הנשיא צנוע כל כך. היה ידוע שהנשיא ואשתו הם אנשים צנועים אבל לא ידענו עד כמה. אני זוכרת שאמרה: חשבתי שהנשיא הוא כמו מן מלך, אצלנו במרוקו המלך גר בארמון…".
שלום לוי, גם הוא חבר 'סנונית', זוכר כי באותו המפגש "הנשיא בן-צבי התענין בשלומנו. הוא עבר בינינו ולחץ לנו יד, פנה לכמה מאיתנו ושאל שאלות: מאיפה עלית לארץ? היכן מתגוררים עכשיו ההורים? ביקש שנספר לו על חברת הנוער בקיבוץ. סיפרנו לו שחצי מהיום אנו לומדים, וחצי עובדים. הוא ביקש שנפרט על הווי החיים שלנו, נראה היה שבאמת אכפת לו מאיתנו".
חברת הנוער 'סנונית' נוסדה בשנת 1960 ומנתה כארבעים נערות ונערים, בני עדות המזרח ברובם, שקובצו לחברת נוער ונקלטו בקיבוץ שדות ים, הסמוך לקיסריה.
את הביקור בבית הנשיא בירושלים ערכו חברי הקבוצה בתחילת שנות השישים, במסגרת צעדת 'ארבעת הימים' בה השתתפו. בפגישה העניקו בני הנוער לנשיא מגן של עץ ונחושת, יציר כפיהם.
המגן שהוענק לנשיא יצחק בן-צבי, מעשה ידי קבוצת הנוער 'סנונית' משדות ים
שלום לוי ואשתו מזל (אז מזל יונה), שהיו חברי קבוצת 'סנונית' והפכו לחברי קיבוץ שדות ים, מספרים כי את המגן יצרו שני חברי הקבוצה, פרוספר אוחיון ויעקב דורי. השניים היו בעלי 'ידי זהב' וכישרון מעולה לציור. פרוספר היה מגלף בעץ.
שלום זוכר שהתיעצו עם מורתם לאמנות, יונה אשל, לגבי יצירת המגן, והיא זו שהציעה לשלב בו מוטיבים הקשורים לקיבוץ ולהווי חייהם. ועדת התרבות של הקבוצה, ושלום ביניהם, העלו את ההצעה בפני שאר חברי הקבוצה, והיא התקבלה פה אחד.
על משטח הנחושת נחרטו העמודים המסמלים את עתיקות קיסריה, השוכנות צמוד לשדות ים. ב-1959, שנה בלבד לפני שגובשה קבוצת 'סנונית', חשפה משלחת ארכיאולוגים את התאטרון העתיק המפואר של קיסריה, ובעקבותיו נחשפו ממצאים רבים נוספים. עוד מימיו הראשונים של הקיבוץ היה ברור לכל שהאזור זרוע ממצאים חשובים, אוצרות של ממש. בשנות השישים הגיעו לשיא התגליות, העניין והעיסוק בעתיקות שנחשפו. המגן שנוצר בתקופה זו מדגים זאת.
יונה אשל, המורה לאמנות, עודנה מתגוררת בקיבוץ, כיום היא בת 95. יונה נזכרת בשעות בהן שוטטה ברחבי הדיונות הסמוכות לשדות ים, לבדה ועם תלמידיה. בשיטוטים אלו מצאו מטבעות עתיקים, שברי מוזאיקה וזכוכית רומית. את הממצאים שילבו בעבודות האמנות שיצרו, "ברוח חופשית" כהגדרתה. "לא הייתי מורה שעומדת ומרצה, לימדתי מיומנויות כגון ריקוע על נחושת, אבל העדפתי שהתלמידים ייצרו אמנות לפי רצונם, לפי מה שהרגיש להם נכון ומתאים".
בנוסף לעמודים נחרטו על המגן גלי ים וסירה. הים היה ועודנו חלק בלתי נפרד מהווי הקיבוץ, ולא בכדי מופיע גם בשמו, 'שדות ים'. הקיבוץ הוקם בתחילה כקיבוץ המבוסס על דייג, ולאחר מכן גם על שייט. בין השנים 1948-1943 שימש הקיבוץ כבסיס הפלי"ם – הפלוגה הימים של הפלמ"ח, ומעפילי חמש ספינות אף הצליחו באותן השנים לרדת אל חופי הקיבוץ.
הסירה הנראית במגן מסמלת את הסירה שקיבלו חברי 'סנונית' מעליית הנוער. בסירה זו, נוסף לשלוש סירות נוספות, אף שטו חברי הקבוצה לקפריסין, במסע שייט שהוביל שמעון בובר, המורה המיתולוגי לספורט ולימאות. שלום לוי נזכר בדרך הייחודית בה לימד בובר את תלמידיו לשחות: הוא לקח אותם בסירה אל הים וביקש מהם לקפוץ למים, "וכך זה עבד, מסתבר, כולנו למדנו לשחות…"
סירת המפרש 'סנונית' שנתרמה על ידי עליית הנוער לקיבוץ שדות ים, לצורך לימודי הימאות של חברת הנוער
על התקופה בה בילו בקיבוץ מספר ירוחם קיים, גם הוא מחברי 'סנונית': "לא היה קל בהתחלה. היינו כבני 13 בסך הכל, ללא הורים. הגענו לקיבוץ ללא המשפחות שלנו, רובן ככולן קשות יום. הוריי היו ניצולי שואה, הייתי בין הבודדים האשכנזים. רוב חבריי וחברותיי לקבוצה היו בני עדות המזרח, לי עשו 'עירוי דם מרוקאי'… התגבשנו מהר. הקיבוץ, להרגשתי, קיבל אותנו בידיים פתוחות, השקיעו בנו. זכורים לי במיוחד המטפלת מזל סרי והמדריך יצחק חן, או כפי שקראנו לו 'חלבי', בן הקיבוץ, הוא השקיע בנו את הנשמה. המורות מרים נאמן וחדוה וגמן החדירו בנו ערכים: חריצות, עבודה קשה, ערבות הדדית, אהבת העם והמולדת. הפנמנו ויישמנו. גם על המגן שהבאנו לנשיא בן צבי חרטנו 'לגאוות המדינה', אז זה היה מקובל מאד, האמנו בזה.
גם אנחנו השתדלנו מאוד להוכיח לכולם שאנחנו שווים את ההשקעה בנו, שאנחנו טובים וראויים להיות חלק מהקיבוץ. לא במקרה נותרו רבים מאיתנו חברי 'שדות ים'"
חברי קבוצת 'סנונית' עם הגיעם לקיבוץ שדות ים, 1960חברי קבוצת 'סנונית' במגורים בקיבוץ שדות ים, 1963חברי קבוצת 'סנונית', כבני שבע עשרה, 1964
סיפורים יוצאים מן האלבום - הבלוג של ישראל נגלית לעין 